מ' בת 22.

כולנו מכירים את כל המשפטים היפים והחכמים האלה על החיים, בזמן האחרון אני יותר ויותר נתקלת בהם… ופעמים רבות מבינה עד כמה הייתי צריכה אותם פעם, לפני שהגעתי אליהם לבד אחרי דרך ארוכה ומפרכת!
הסיפור שלי מתחיל (אמנם זה לא נשמע ככה) מזמן!
כמו חלקנו הגעתי לעולם ללא פריבילגיות או ירושה, לזוג הורים שנאלצו לברוח מארצם בגלל מלחמת אזרחים. זה היה חודשיים לפני שנולדתי, וכבר אז (אמא סיפרה לי) הייתי נלחמת על חיי…
בגלל הלחצים והזוועות שחוו הורי אמי הייתה במצב מאוד קשה וכמעט הפילה אותי. כיום היא צוחקת ואומרת "כאילו נתפסת על חבל התבור ולא רצית לשחרר…" חודשיים היא נשאה אותי בחשש יומיומי שהמים ירדו מוקדם מדי בגלל הדימום הקשה שהיה. לטענת אמא שלי בחרתי לי יום להוולד בו לבד… הייתי היחידה בבית החולים שנולדה ביום הזה, 8.3 יום האישה. באותו יום רוב הרופאים הלכו לבתיהם ונשאר הרופא התורן בלבד שללא עזרתו היינו מתות שתינו! לאחר לידה קצרה (3 שעות בלבד…) אבל קשה במיוחד, יצאתי לעולם בצבע ירוק כחול… עם חוסר חמצן למח והגרוע מכל לא נושמת! אמי לא שמעה את הצרחה הראשונה שלי, מאחר והרופא ישר לקח אותי לטיפול נמרץ. הותרתי אחרי 21 תפרים, וחודש של בית חולים לאמא שלי… וכמובן את עצמי…(שנים מאוחר יותר אמי תחלה בסרטן השחלות ולא תוכל להביא יותר ילדים ואשאר לבד עד עצם היום הזה – היא תבריא כמובן, תודה לאל).
בגלל החוסר חמצן בלידה הבטיחו לאמא שלי שלא אוכל ללכת… התחלתי ללכת, מאוחר אמנם, אבל לך תאמין לרופאים.
אמא סיפרה שבגן תמיד הייתי מעין מנהיגה… אם הייתי אומרת שכולנו סוסים, היינו דוהרים סביב לגן עד שכאבו לנו הרגליים… וכשכאבו לי הרגליים אחד הבנים בקבוצה תמיד היה מרים אותי על ידיו שלא יכאב לי! לי ישנם זיכרונות מטושטשים מהתקופה המוזרה הזאת 🙂
חלפו כמה שנים, והייתי בערך בת 5, אני עדיין זוכרת את הבית שלנו ואת הבית של כמה מהשכנים וכמובן את השלג! היו לי שכנים בנים שגם את הבית שלהם אני זוכרת הייטב, סיוט שלא יעזוב אותי עד לגיל ההתבגרות המאוחר… הם ניסו ללמוד על דוגמת הגוף שלי את האנטומיה הנשית… (דבר שאוכל לעכל מאוחר יותר כשאגיע לגיל ההתבגרות – אמי תדע על המקרה רק 10 שנים מאוחר יותר כשנעמוד ליד הכספומט. כי אקבל סוף סוף אומץ לספר לה… הרי היא ישבה עם הורי הבנים בחדר הסמוך… רק מאחלת לכל ההורים הקוראים עכשיו תמיד לבדוק מה קורה עם הילדים שלהם, תמיד! שלא יהיו עוד בנות בנות 5 שיבטיחו לא לספר כדי שאמא ואבא לא יכעסו) בחיים לא אשכח איך נבהלתי כשראיתי דם לפני שהלכתי לישון אותו יום ואיך שטפתי את התחתון עם מלא סבון שאמא לא תגלה.
ואם אתם לא בטוחים אם זה מה שעליו חשבתם, אתם יכולים להרגע… זה זה!
בגיל 6 עליתי עם הורי לארץ, גיליתי שאחד הבנים נהרג בתאונת דרכים… והוא היה סך הכל גדול ממני בכמה שנים בודדות! הלכתי ישר לכיתה א' עם תחילת שנת הלימודים הקרובה, הורי לא הבינו את השפה והכריחו אותי ללמוד ולדבר את שפת האם שלי בבית… בבית הספר הכריחו אותי ללמוד ולדבר עברית, ומאחר ועוד לא קראתי מי יודע מה, בלשון המעטה, למדתי אנגלית משמיעה מהטלויזיה! לקראת גיל 9 אני אכתוב, אקרא ואדבר בשלוש השפות, אולי לא בצורה הכי מבריקה אבל ב3 שפות!
שנה מאוחר יותר הורי כמעט יטבעו איתי ביחד בים… גל יסחוף אותנו למעמקים אותי יצליחו להציל ראשונה אחרי מאמצים רבים שלי להגיע לחוף יגיעו בחורים על גלשנים, בזמן שאשב על החוף בוכה ומצפה לראות בים הגדול הזה לפחות ביצבוץ של אחד מהורי, איש מהנמצאים על החוף לא יגש אליי… ורק כשעה וחצי מאוחר יותר אחרי שהסיוט שלי והמחשבות שלי על לאן ללכת עכשיו ואיך להמשיך לחיות יתומה יגמרו, הם בשקט יעלמו באופק כאילו לא קרה דבר! (להזכירכם הייתי ילדה בת 7… אמנם גבוהה יחסית לגילי, אבל הייתי נורא שמחה אם מישהו היה מגיש לי מגבת! או לפחות שואל לשלומי ואומר שיהיה בסדר).
לצערי הרב נאלצנו לעבור עיר כשהייתי בת 9 (עוד מעט אמא שלי תגלה שהיא חולה בסרטן ולא תפסיק להגיד לי כמעט כל יום שהיא תמות, שאבא שלי ימצא אשה אחרת ואותי יזרקו לאיזה משפחה אחרת, דבר שאזכיר לה בימי התיכון כשתשתדל לגלות אכפטיות ואמפטיה כשתגלה שהתחלתי לעשן ולשתות בירה – כיום אני מעדיפה כוס יין בסוף השבוע ולא יותר…) הגעתי לבית ספר בו הכיתה הייתה כבר מגובשת… וכמו כל ילדה חדשה הייתי שק החבטות ל3 השנים הבאות, שנאתי את דלת הכיתה שלי כל בוקר מחדש… הייתה לי חברה שגם היא תשתנה בימי התיכון ובגלל שתרצה להיות מקובלת יותר פשוט תוותר על הקשר איתי… תצטער על זה בצבא, אבל לבסוף הקשר יאבד.
בתיכון נהייתי זאב בודד יחסית, או כמו שקראתי לעצמי "חתול שחור", הייתי מכירה את כולם, תמיד אומרת שלום ואם מישהו היה מבריז הוא תמיד יכל לפגוש אותי בדרך… זה לא אומר שאי פעם הפסקתי ללמוד! סיימתי את הבית ספר עם יותר מ30 יחידות בגרות בממוצע של 88.5!
וכמובן שזה בתמצית, חיי כללו עוד המון מקרים, שהרי לא הפסקתי לחיות מעולם!!! 🙂
כמובן שיש לי עוד המון סיפורי חיים לספר, אם תרצו לשמוע…
עם השנים, החולפות השתנתי מילדה קטנה "חתול שחור" זרוק שלאיש אין זמן בשבילו, מנערה שעשתה את כל מה שנכנס לה לראש, וכמובן ממניפולטורית… טוב מניפולטורית נשארתי… אבל למדתי איך לעשות את זה ככה שזה לא יפגע באיש… מכל יום שחור חדש התחזקתי, באתי לעזרת אחרים כשהיו ואולי אפילו כשלא היו צריכים אותי. פגעתי בעצמי פעמים רבות עם החלטות שלקחתי אמנם, אבל לעולם אני לא אצטער על דבר שעשיתי! הפכתי ל"פנתרה שחורה" עם השנים. חיי עוני, משפחה קרה, שטויות שקרו או שעשיתי… כל זה, בחיים לא שבר אותי! תמיד נחתתי על הרגליים! תמיד עשיתי הכל כדי לקבל יותר! כי בסופו של דבר יש לי ערך! אני אדם אנושי!
הייתי מישהי אחרת מהמבט שלי כיום לאחור…
יום אחד גיליתי את עצמי האמיתית, את הילדה הקטנה שגזלו ממנה את הילדות במחשבות טיפשיות על סקס, דבר שאפילו לא ידעתי מהו באותו זמן… מחשבות על מוות, אולי לא תמיד על שלי… ילדה ענייה ורעבה… שהורי שם רק כדי לאהוב אותה מבחינה חומרית… באותו רגע הבנתי גם למה ה' לעולם לא נתן להם עוד ילדים.
ואז הבנתי שאני לעולם לא אזדקן! הבנתי שאני, זה הנס הגדול ביותר שקרה לי! (וגם להורים שלי… יש להם מזל שאני לא רק יפה.) נרקיסיסטי?! אולי… אמנם לגלות בעצמך את היופי הפנימי זהו דבר נהדר!
תמיד הייתי יפה מבחוץ… לפעמים אפילו רציתי לכער את עצמי רק כדי שיראו אותי… את מי שנמצאת אי שם מעבר לפנים היפות… לא נתתי למראה שלי ערך עליון בעבר… (בעצם גם היום לא,) זה בנה אותי חברותית ואמפטית! דואגת לזולת.
ובכל רגע נתון במבט לאחור עם שאיפה עמוקה, אני מחייכת, ואומרת "תודה! זה חיזק אותי!" ואני יכולה כיום לצחוק על הצרות שיבואו, לחייך את החיוך הכי זדוני שלי ולהגיד "ברינג איט! אני מוכנה!".
אני אוהבת את מי שאני היום! ואני מקבלת את עצמי ואת הסובבים אותי… תמיד מוכנה לתת עצה או מילה טובה ומחזקת אם צריך! אני תמיד ישירה וגם אם אני מתביישת אני אגיד את מה שעל הלב! זה תמיד משחרר…
תמיד אשאר ילדה וארדוף לי פרפרים באביב. אבהה בקשתות מרהיבות שצצות רק בזמן סערה, בזמן שכל האנשים האפורים מסביב מתחבאים מתחת למטריות שלהם, ואתן לטיפות לשטוף אותי בסתיו. אהנה מהשמש המלטפת בכל טיול או יציאה מהבית בקיץ. ואצפה בקוצר רוח לשלג בחורף…
ואני לא פיטר פן…
וגם אתם לא…
אז אם אי אפשר לעצור את הזמן…
למה לא לאהוב את עצמנו, את הקרובים והסובבים?
למה לא לתת לעצמנו את החופש לבחור?
למה לא להסתכל במראה ולהגיד: אני אוהב אותך… היית שם כל ימי חיי! ואני אוהבת אותך כמו שאתה! למה לא לשאוף להשתנות לטובה כל יום שבא?
אני מאחלת לכולם בשנה החדשה…
לקחת כל יום דקה אחת כדי לחייך…
גם אם זה נראה קשה ובלתי אפשרי…
לחייך… ולהגיד "תודה!"