א' בן 35. חוסר ביטחון עצמי.

להלן סיפורו של אורן (שם בדוי), בן 35, אב ל-4 ילדים, לאחר 7 מפגשים:

הבעיה שלי היא חוסר ביטחון. כשהתחלתי לחשוב מה בעצם שורש הבעיה לא הצלחתי לברר. אמנם, היו לי תקופות טובות בחיים מהבחינה הזאת ,אבל זה היה מזמן. בינתיים חוסר הביטחון השתלט ברמה כזאת על המחשבות והרגשות שלי עד שהיה לי קשה לנסות לחשוב מה הגורמים, וממילא מה הדרך לצאת מזה.

לכן, הצעד הראשון היה באמת לתת שם, לומר בפה מלא את הבעיה . בעצם, זו מילת המפתח של כל התהליך שעברתי ואני מקווה ב"ה להמשיך אותו עד המיגור הסופי של האויב.

ברגע שאתה מגדיר את הבעיה (וזה קשה בהתחלה), כל היתרון של החוסר ביטחון ,ואולי גם של עוד בעיות , מתערער.  כל הכח של חוסר הבטחון נובע מהעובדה דהוא משכנע אותך שאתה זה הוא. כלומר, שהאופי האמיתי שלך זה אופי חלש ומגמגם, אדם שאין לו כח לעמוד על רצונו, או כי אין לו רצון ברור, וגם אם יש  רצון אז אין את היכולת להוציא אותו לפועל ולעמוד בפני רצונות של אנשים אחרים. זה מתחיל במקומות הכי פשוטים וקרובים, כלומר בבית מול האשה(בכלל נראה לי שעיקר העבודה על הנפש צריכה להיות עם האשה . שם נוצרים רוב החיכוכים שמולידים את הבעיות כשלא יודעים לעבוד נכון, וממילא שם גם יש את היכולת לפתור את הבעיות בעבודה ותקשורת נכונה) והילדים, ונגמר בחוץ בעבודה או סתם בחיים בכל מיני סיטואציות שמרגילות אותך לחשוב שאתה פשוט אדם חלש ללא חוט שדרה, ומה לעשות, זה אתה.

ברגע שהחלטתי להילחם, כבר הרגשתי יותר טוב. בכלל, לאט לאט אתה מגלה שהמחשבות ובעיקר הדיבורים פועלים את עיקר המלחמה, והמעשים עוזרים מאוד אבל כדבר משני. בהתחלה זה נראה ילדותי ופשוט מדי, אתה מחפש איזה תרגיל, נוסחת פלאים, ובהדרגה אתה מבין שכל הכוח נמצא אצלך, במחשבה שאתה חושב על עצמך ובעיקר ביכולת שלך פשוט לומר אותה. הדיבור יוצר את המציאות.

השלבים ב"מלחמה" היו:

א.      הגדרת הבעיה.

ב.       בירור טענות האויב. מה אומר לי החוסר ביטחון שמשפיע עלי לחשוב שאני כזה.

היו כל מיני טענות שעלו עם הזמן, אך ככל שהתקדמנו התהליך צפה הטענה העיקרית שאיתה החוסר ביטחון נהג להשבית אותי והיא : "אתה אשם". מכיוון שיש בי רגישות גבוהה למה שקורה מסביבי, כל דבר לא טוב שקורה לידי הוא פשוט משליך עלי ומשכנע אותי שבאיזו שהיא צורה אני אשם. זה בולט בעיקר ליד אנשים חזקים שלא נוהגים לקחת אחריות על כל דבר לא טוב שקורה, ולרוב בצדק. לידם, כל הביטחון שלי היה מתערער בשניות , כי כל דבר הכי קטן מיד גורם לי להרגיש שעשיתי משהו לא טוב, איזה דפוק אני וכו', רגש האשמה יוצר נמיכות ופסיביות וכל מה שחשבתי באמת לעשות נשאר בפנים, מה שרק מגביר את התסכול.. .

ג.        תשובות (אם צריך, לפעמים זה ממש מגוחך- למשל זה שגם אמא שלי היא חסרת ביטחון ירד מהר מאוד משולחן הטענות בתשובה הפשוטה אז מה? וזה עבד.)

ביחס לרגש ההאשמה גיליתי שזה אמנם מאוד עמוק אבל אם יש מודעות לענין יש גם דרך להתמודד. פשוט , לומר לעצמי "אני לא אשם". ובאמת, לתדהמתי גיליתי שאני אף פעם לא אשם. כלומר, ברור שלפעמים אתה לא בסדר אבל אז אתה יודע מיד למה ואיך, אבל הסיטואציות הדמיוניות של האשמה הן פשוט מתחילות מכלום.  כמובן שזה תהליך. בהתחלה, אתה נכנס להאשמות ויוצא מהן על ידי הבירור שבעצם לא היה כאן שום דבר בעייתי, ולאט לאט אתה יושע להגיד לעצמך לפני הפגישה עם אותה דמות חזקה או כל מה שיכול להוליד רגשי אשמה "אני לא אשם"  "לא עשיתי שום דבר לא טוב, אז אין שום סיבה שארגיש לא בסדר".

ד.       היפרדות. הוצאה של החוסר ביטחון החוצה.

הנקודה האחרונה היא החשובה ביותר, לדעתי. מדוע?

עם הזמן הגדרתי לעצמי שחוסר ביטחון זה סוג של כפיל. לקח לי זמן לגלות את זה , לכן בהתחלה ציירתי אותו בראש וגם על הדף ( זה עוזר), בצורות אחרות למשל ענן שמרחף מעלי, או דברים אחרים, אבל ככל שהתקדמתי בתהליך הבנתי שהוא נוגע בנקודה מאוד עמוקה בנפש. החוסר ביטחון מנסה לשכנע אותך כל הזמן מי אתה. על כל מעשה או תגובה יש לו דעה איך אתה צריך להתנהג ואין לך מושג מה אתה באמת רוצה .

ברגע שאתה שם אותו בחוץ, נתת לו את השם האמיתי שלו, ואז אתה מרגיש משוחרר, או לפחות בתהליך אמיתי של שחרור וחיבור למה שאתה באמת.

כמובן, שהדרך עוד ארוכה. מ"סור מרע" של ההיפרדות מהחוסר ביטחון צריך להגיע לשלב של"עשה טוב" לגלות את העצמית האמיתית ולפעול איתה, אבל , מה שחשוב זה הכיוון המבט האופטימי שקניתי לי וב"ה עוד ימשיך ויתעצם.