הפשר שבקשר

שמחה אינה דבר חולף או חד פעמי, היא מעידה על כוחות וערכים  קבועים הטבועים בנו עמוק. מי ששמח פעם, יוכל להמשיך לשמוח ועוד ועוד ועוד…

ניתן להיזכר בשמחה אחת, ולגלות את האוצר הגדול שמתחתיה, ולהמשיך לשמוח בה ולנצל אותה להתחדשות פנימית ומעשית.

בתרגיל הבא אתן מעט שאלות שיעזרו להגיע לשם.

מומלץ לענות על השאלות בנחת ובכתב:

היזכר/י בפעם בחייך בה היית ממש ממש ממש שמח/ה.

1. כתוב בפרוט מה כל-כך שימח אותך.

2. תאר באופן מדויק את הרגשתך.

3. מה איפשר לך לשמוח כל-כך?

4. על אלו ערכים פנימיים אישיים או משפחתיים השמחה הזו מצביעה?

5. היכן למדת ערכים אלו?

6. היכן ערכים אלו מתבטאים היום בחייך?

7. מה השמחה גרמה לך עוד להרגיש? האם היא גרמה לך להאמין במשהו?

8. מה השמחה אפשרה לך לעשות (שלא היית עושה אילולי היית שמח)? אלו כוחות השמחה הזו נתנה לך?

9. מה אתה מרגיש כעת כאשר אתה נזכר בכל אלו? האם אתה יכול לחוש את כוחות אלו?

10. האם הרגשת הכוחות פותחת פתח למעשים חדשים?

11. מה למדת מהתרגיל?

מוזמנים לשתף בתשובות…

פורים שמח!!!

מושון

שמי י'. אני בן 16.

אני התמודדתי עם בעיית ה"ריכוז" שלי.

הבעיה המעצבנת הזאת גרמה לי להרבה דברים ובין השאר:

• לעוף מהלימודים
• להתכסח עם הרבה אנשים ועם המורים שלי
• לבעיות אישיות שצריך להתמודד איתן כמו: עומס בלימודים, פיספוס בלימודים, הרגשה של לחץ.

בעיית ה"ריכוז" שלי גרמה לי לכל מיני מעשים כמו:

• לפרוץ לחדר מחשבים
• לפעמים לשתות אלכוהול
• -עוד …

היא הצליחה לשכנע אותי לעשות את זה ע"י הצבת מסך שמסתיר את התוצאה.

היא שכנעה אותי שלא יקרה כלום. היא אמרה לי למשל: "אין סיכוי שיתפסו אותך, לא יקרה כלום… זאת הדרך היחידה לצאת מהלחץ…"

היום הצלחתי כבר שלושה שבועות לא לשמוע לבעיית הריכוז שלי. שניסתה לפחות ארבע פעמים להשפיע עלי.

למשל היא ניסתה לשכנע אותי לפרוץ לחדר שאסור לי להכנס אליו, אבל בזכות ההבנה הלכתי ומצאתי פתרון אחר שלא מזיק ולא מפריע – ללכת לשמוע מוזיקה. שמיעת המוזיקה הרגיעה אותי.

נראה לי שבעיית הריכוז מתחילה להתייאש ממני ושאני נהיה יותר רגוע.

העצה שלי בשבילכם: אם בעיה כזו מנסה להשפיע עליכם: לכו ליעוץ, תוכלו להוריד את המסך שהבעיה מנסה להציב, ואז מתוך הבת הבעיה תוכלו להתמודד איתה יותר בקלות.

התוכן ברשומה מעובד על-פי הדי שלייפר מורתנו הדגולה. מומלץ בחום לבקר באתרם של הדי ויומי שלייפר.

אז מדוע אנו כועסים? ומה פשר הכעס הזה בכלל?

למה דברים מסוימים יכולים להוציא אותנו מדעתנו, ולדברים אחרים שעשויים להכעיס, אנו מסוגלים להתייחס בשיוויון נפש?

כפי שכבר רשמתי ברשומות קודמות, למשל כאן, האימאגו מתייחס ברצינות רבה למוטיב הקשר.

פעמים רבות, בין בני זוג, השאלה המקדמת תהיה – האם אנו במצב של קשר, ומה כדאי לעשות כדי להביא אותנו למצב של קשר? (ולא כמו שרבים חושבים – מה כדאי לעשות כדי לפתור את הבעיות שלנו)

זאת מכיון שממצב של קשר אפשר להגיע למקומות חדשים ומופלאים בנוגע למה שהיה נראה כמו בעיות, מהמקומות של חוסר הקשר…

ובכן כעס למעשה הינו מחאה כנגד חוסר קשר !!!

כעס הינו תחושה של ניתוק ממשהו. אנו מתקוממים כנגד הניתוק הזה, ומוחים בצורה של כעס !

למשל, כשהורה לא יודע מה לעשות כדי לעזור לילדו,הוא רוצה תוצאות כאן ועכשיו, הוא עשוי לכעוס!

כאשר אנו מרגישים שבן הזוג שלנו עשה משהו שאנו מרגישים כלפיו מתוסכלים, ולא יודעים איך להגיב, ואנו רוצים שינוי כאן ועכשיו – אנו עשויים לכעוס.

כשמורה, מתמודד עם כיתה גדולה שמפריעה, והוא אינו מצליח להרגיע אותם, ויש לו תחושה של חוסר אונים, והוא רוצה שקט כאן ןעכשיו – הוא עשוי לכעוס.

וכן הלאה…

הכעס הוא למעשה אנרגיה שמשתחררת בבת אחת ומוחה כנגד חוסר הקשר שלנו!

לאחר המחאה אנו עשויים להפתח מחדש לקשר.

(בגלל זה ניתן לראות הרבה אנשים כועסים ומיד בסוף הכעס מתמלאים רגשות של קשר ואהבה)

לכן, ראוי שבני-זוג ילמדו להכיל, את כעס כל אחד מהם.

כאשר אחד מבני הזוג כועס, על בן הזוג השני לומר לעצמו – "בן זוגי מרגיש מנותק, הוא מרגיש בחוסר קשר, אני ממש רוצה לשמוע את כל הכעס שלו כדי שיוכל להפתח שוב למצב של קשר".

כי למעשה כעס מספר משהו על הכועס, ולאו דוקא על הנכעס!

הבעיה היא, שמשחר ילדותנו, מרגילים אותנו שכעס קשור לאשמה – כלומר אם כועסים עלי סימן שאני אשם במשהו.

כי, כאשר היינו ילדים, והורנו הרגישו מולנו חוסר אונים ולא ידעו איך להתנהג אלינו בצורה בונה, הם כעסו עלינו –

אנו לא ידענו שזה פשר הכעס, והיינו בטוחים שכל פעם שכועסים עלינו – אנחנו אשמים במשהו.

כך נוצר הקשר המדומה בין כעס ואשמה.

בגלל הקשר הזה, קשה לנו לשמוע מישהו כועס עלינו, ובמיוחד בן זוגנו.

במקום לומר לו "חמוד/ה שלי… תכעס/י כמה שאת/ה רוצה… אני כאן בשביל לשמוע אותך… אני יודע שכרגע את/ה מרגיש/ה מנותק/ת ושהכעס יפתח אותך מחדש לקשר… קדימה!!!",

במקום זה אנו מרגישים אשמים במשהו, ומגיבים בהתקפה או במיגננה שמכניסה אותנו לריקוד זוגי שסופו ידוע מראש…

והנה האתגר – לשמוע ולהכיל את הכעס ממקום חדש !!!

הנצליח ???

מושון

פעמים רבות אוהבים מטפלים להעזר בשרטוט אילן היוחסין (ע"י ג'ינוגרם) על-מנת לאבחן דפוסים של בעיות רב-דוריות במשפחה, או לאתר שורשים של בעיה מסוימת.

כפי שכבר רשמתי בעבר, גישת הטיפול הנרטיבי רואה בעיסוק נרחב בבעיות, ובמיוחד בשורשים התוך משפחתיים שלהן – צורת להפנמה של בעיות, לעומת רעיון החצנת הבעיות שהוא רעיון נרטיבי.

רשימת הבעיות בתוך המשפחה לצד אילן היחסין והסתכלות כזאת על המשפחה, עלולה לחזק את הבעיות לא פחות מאשר לתת להן פתרון.

ערב אחד צץ במוחי רעיון – להשתמש באותו שרטוט של עץ המשפחה כדי לעסוק בטוב שבמשפחה, לאבחן דפוסים מעוררי השראה של התנהגות, ולהתחקות אחרי שורשי הכוחות.

והנה הוא מוגש לפניכם בצורת תרגיל:

1. שרטט את אילן היוחסין שלך עד לרמה אותה אתה מכיר.
2. ליד כל פרט באילן היוחסין, רשום (לפחות) תכונה אחת חיובית שלו, ושאיפת חיים אחת שלו המעוררת השראה.
3. התבונן על כל האילן ועל אוסף הכוחות והשאיפות – מה אתה לומד מכך?
4. האם ישנו מכנה משותף בין הכוחות ובין השאיפות?
5. נסה להתחקות אחרי מסלול תכונות חיוביות ושאיפות, שעברו עד  אליך.
6. נסה להתייחס לדילמה או לקושי בחיים שלך – מה כל אחד מבני המשפחה היה אומר לך על כך – בהתאם לתכונתו המיוחדת?
7. מה היה קורה לו המידע הזה על בני המשפחה היה נעשה יותר נוכח בחייך?
8. האם יש לך רעיון כיצד להפוך אותו לכזה?

מוזמנים לשתף  בחוויה !!!

שלכם,

מושון

הגישה הנרטיבית מתייחסת לטראומה באופן שונה מגישות טיפול מערביות מסורתיות.

ישנן גישות רבות הטוענות כי טראומה מודחקת לתוך התת-מודע של האדם, ומשם משפיעה עליו באופן לא נשלט.

לפי גישות אלו הטיפול בטראומה יהיה בשחרור של החוויה הטראומתית מהאדם באופנים שונים בהתאם לגישת הטיפול.

אפשר לומר שגישות אלו מדמות את האדם למיכל אשר נצבר בו לחץ בעקבות חוויות קשות, ומטרת  הטיפול תהיה אם כן, לשחררו.

לעומת זאת, הגישה הנרטיבית אינה רואה את האדם כמיכל המושפע מן המציאות, אלא להפך, המציאות נוצרת מתוך מבטו של האדם.

אפשר לומר שחוויה טראומתית היא למעשה תאור מציאות בצורה תוקעת וחסרת כוחות.

בטיפול הנרטיבי, יעשה מאמץ "לחבר" סיפור אחר בעקבות הטראומה, שיהיה בנוי מנקודות הכח של המטופל.

המטפל יקשיב באוזנו השלישית, ויעזור למטופל לספר את הסיפור המועדף שלו בעקבות הטראומה.

שהרי מאחורי כל סיפור של פגיעה, ישנו סיפור של גבורה,

מאחורי כל סיפור של חוסר אונים, ישנו סיפור של יכולת השרדות,

מאחורי כל כאב, ישנו ערך יקר חשוב,

מאחורי כל דמעה ישנו רצון לשמחת חיים.

למעשה בעקבות טראומה יווצר סיפור חדש  הכולל מוטיבים של חוזק ובעקבותיו  המציאות ה"טראומתית" תשתנה.

מושון.

בהמשך לרשומה על הקשבה באוזן השלישית, וההבנה שהבעיות רוצות לסמא את עיננו מלראות את העושר שבחיינו, אביא כאן שאלון שינסה לחשוף זאת אצלכם:

לכל שאלה בשאלון יש להקדיש מספר דקות ולא לרוץ משלב לשלב. כדאי לענות על השאלות בשיחה עם מישהו קרוב, או בכתב להשגת אפקט משמעותי.

1. תאר/י בעיה המפריעה לך בחיים.
2. תאר/י מדוע הבעיה מפריעה לך כל-כך.
3. תאר/י איזה ערך חשוב לך, הגורם לך להרגיש שהבעיה מפריעה לך.
4. הסבר/י מדוע הערך הזה חשוב לך?
5. תאר/י מה זה אומר על עצמך שאת/ה אדם שהערך הזה חשוב לו?
6. איך הצלחת לשמור על חשיבות הערך הזה למרות שהבעיה מנסה לטשטש אותו?
7. האם הבעיה רוצה שתדע שהערך הזה חושב לך? מדוע?
8. איזו תחושה יש בך עכשיו כאשר אתה יודע זאת על עצמך?
9. האם תובנות אלו ותחושה זו עשויים לסייע בעתיד להתמודד עם הבעיה?
10. איך?

מוזמנים לשתף בתובנות!!!

מושון

אחת הבעיות האופייניות לבעיות שאוהבות להשפיע עלינו, היא שהן אוהבות לשכנע אותנו שהעולם חד-מימדי.

הבעיות אוהבות לומר לנו כי רק  הן נוכחות אצלנו, ושאין לנו דברים נוספים מבלעדיהן.

אמירות כאלו, נותנות לבעיות כוח כנגדנו. יש והן מייאשות אותנו כך, ולוקחות מאיתנו מלכתחילה את הכח להתמודד.

בטיפול הנרטיבי, המטפל קשוב באוזן שלישית (זו אוזן שעמל להצמיח במהלך הכשרתו) למה שהבעיות מנסות להסתיר.

מתחת לכל קיצוניות אחת, יש קיצוניות שניה שהבעיה מנסה להסתיר.

הרבה פעמים עצם חשיפת הכוח או הדבר היקר הנמצא מתחת להשפעת הבעיה, מהווה שלב משמעותי.

למשל:

אדם שחווה אובדן וחווה עכשיו עצבות נוראה.

עצם העצבות שלו, מעידה על שמחת חיים גדולה שהיתה ושנפגעה, או על דבר יקר אחר שהוא מתגעגע אליו.

בניגוד למחשבה המקובלת, כי צריך להתאבל ולהפרד מכל זה לאחר אובדן, פעמים רבות בטיפול נרטיבי האובדן הינו הזדמנות להנכיח את כל השמחה הזו יותר בתוך חיינו.

כל אובדן מהווה הזדמנות להתקשר למה שנאבד (לאו דוקא בצורתו הגופנית) יותר ויותר חזק.

מנסיון שלי עם מטופלים, דיבור על כל הטוב שהיה לפני האובדן, מאוד מחזקת אותם.

או למשל:

אדם שחווה טראומה או כל פגיעה משמעותית אחרת, מתחת לסיפור הפגיעות ישנו סיפור גבורה של השרדות וחיים.

עצם התחושות הרעות בעקבות הטראומה, מעידות על כוחות חיים יקרים וחשובים שנפגעו ומבקשים את מקומם.

כוחות חיים אלו מתעצמים בעקבות הפגיעה, ולמרות החוויה רוצים לפרוץ החוצה.

גם כאן ישנה חשיבות גדולה מאוד, לפני ההתעסקות בפגיעה ובמסכנות ובכל תהליך הפגיעה (שעשויה לעיתים לעורר מחדש את הטראומה) – לחשוף את כוחות החיים העצומים העומדים מתחתיה ולהנכיח אותם.

הקשבה כזו באוזן שלישית, תאפשר לנו לדלות כוחות ממעמקים, משאבים יקרים מפז להתמודדות, ותקוה לשינוי.

הנדע להשתמש בה???

מושון

אחד הרעיונות המרכזיים בשיטת אימגו הוא שימת לב לקשר.

אנו רגילים לדבר על תקשורת תקינה – ישנן סדנאות לתקשורת, תואר בתקשורת, מודעות לתקשורת וכו'

לעומת התקשורת, הקשר נמצא צעד אחר פנימה. היוצא מכך הוא  שקשר טוב מאפשר תקשורת טובה, ואפילו לעיתים קשר טוב מספיק גם ללא תקשורת.

בין מחשבים ישנן רשתות תקשורת. כדי שתהיה העברת נתונים טובה -צריכה להיות תקשורת טובה. ובאמת, גם אצל אנשים – כאשר מדברים על דברים טכניים לחלוטין (האם יש דברים כאלו בכלל?), שאינם טעונים רגשית בכלל – מספיקה רק תקשורת. ישנו מסר, שאותו צריך לקלוט או לשדר.

לעומת הנתונים, המסרים, הקליטה והשידור, בין אנשים אנו עוסקים במפגש  בין עולמות. מפגש שכזה הוא שונה במהותו מהעברת מסרים. בכלל, אי-אפשר להעביר מסרים בלי ששני האנשים מבינים את השפה המדוברת באותו עולם.

זאת אינה העברה של מסר אלא פגישה עם ישות. אחת ההנחות שיכולות להקשות על המפגש הזה, היא שאנו אכן מבינים את השפה המדוברת בעולם שאינו שלנו. לעומתה, מה שיכול לעזור לנו במפגש שכזה, הוא שימת לב להתכווננות, ללמידה חדשה.

ההכנה הנפשית לפגישה, היא שונה לחלוטין מההכנה הנפשית לקליטת נתונים.

לקליטת נתונים אנו זקוקים – לזיכרון והבנה טובה ואולי גם קצת יכולת ניתוח.

לעומת זאת כדי להפגש עם עולם אחר, אנו זקוקים לרצון, סקרנות, אמפטיה, ויכולת להשהות את העולם שלנו לרגע בצד.

בין בני זוג ניכר הדבר כי כאשר בני-הזוג במצב של קשר חזק, ישנה מין הבנה פנימית שלא מצריכה בהכרח תקשורת מילולית מרובה, במעט מילים אפשר להבין אחד את הנושא לעומקו.

לעומת זאת במצב של קשר חלש יותר, ישנה תחושה של חוסר הבנה, וצריך הרבה מאוד מילים להסביר אפילו דברים פשוטים.

האימאגו קורא לנו לשים לב מה נמצא מתחת לפני השטח, מה רמת הקשר ביננו, ומה כל אחד מאיתנו יכול לעשות כדי לטפח אותו.

בהצלחה לכולנו.

מושון

להלן סיפורו של אורן (שם בדוי), בן 35, אב ל-4 ילדים, לאחר 7 מפגשים:

הבעיה שלי היא חוסר ביטחון. כשהתחלתי לחשוב מה בעצם שורש הבעיה לא הצלחתי לברר. אמנם, היו לי תקופות טובות בחיים מהבחינה הזאת ,אבל זה היה מזמן. בינתיים חוסר הביטחון השתלט ברמה כזאת על המחשבות והרגשות שלי עד שהיה לי קשה לנסות לחשוב מה הגורמים, וממילא מה הדרך לצאת מזה.

לכן, הצעד הראשון היה באמת לתת שם, לומר בפה מלא את הבעיה . בעצם, זו מילת המפתח של כל התהליך שעברתי ואני מקווה ב"ה להמשיך אותו עד המיגור הסופי של האויב.

ברגע שאתה מגדיר את הבעיה (וזה קשה בהתחלה), כל היתרון של החוסר ביטחון ,ואולי גם של עוד בעיות , מתערער.  כל הכח של חוסר הבטחון נובע מהעובדה דהוא משכנע אותך שאתה זה הוא. כלומר, שהאופי האמיתי שלך זה אופי חלש ומגמגם, אדם שאין לו כח לעמוד על רצונו, או כי אין לו רצון ברור, וגם אם יש  רצון אז אין את היכולת להוציא אותו לפועל ולעמוד בפני רצונות של אנשים אחרים. זה מתחיל במקומות הכי פשוטים וקרובים, כלומר בבית מול האשה(בכלל נראה לי שעיקר העבודה על הנפש צריכה להיות עם האשה . שם נוצרים רוב החיכוכים שמולידים את הבעיות כשלא יודעים לעבוד נכון, וממילא שם גם יש את היכולת לפתור את הבעיות בעבודה ותקשורת נכונה) והילדים, ונגמר בחוץ בעבודה או סתם בחיים בכל מיני סיטואציות שמרגילות אותך לחשוב שאתה פשוט אדם חלש ללא חוט שדרה, ומה לעשות, זה אתה.

ברגע שהחלטתי להילחם, כבר הרגשתי יותר טוב. בכלל, לאט לאט אתה מגלה שהמחשבות ובעיקר הדיבורים פועלים את עיקר המלחמה, והמעשים עוזרים מאוד אבל כדבר משני. בהתחלה זה נראה ילדותי ופשוט מדי, אתה מחפש איזה תרגיל, נוסחת פלאים, ובהדרגה אתה מבין שכל הכוח נמצא אצלך, במחשבה שאתה חושב על עצמך ובעיקר ביכולת שלך פשוט לומר אותה. הדיבור יוצר את המציאות.

השלבים ב"מלחמה" היו:

א.      הגדרת הבעיה.

ב.       בירור טענות האויב. מה אומר לי החוסר ביטחון שמשפיע עלי לחשוב שאני כזה.

היו כל מיני טענות שעלו עם הזמן, אך ככל שהתקדמנו התהליך צפה הטענה העיקרית שאיתה החוסר ביטחון נהג להשבית אותי והיא : "אתה אשם". מכיוון שיש בי רגישות גבוהה למה שקורה מסביבי, כל דבר לא טוב שקורה לידי הוא פשוט משליך עלי ומשכנע אותי שבאיזו שהיא צורה אני אשם. זה בולט בעיקר ליד אנשים חזקים שלא נוהגים לקחת אחריות על כל דבר לא טוב שקורה, ולרוב בצדק. לידם, כל הביטחון שלי היה מתערער בשניות , כי כל דבר הכי קטן מיד גורם לי להרגיש שעשיתי משהו לא טוב, איזה דפוק אני וכו', רגש האשמה יוצר נמיכות ופסיביות וכל מה שחשבתי באמת לעשות נשאר בפנים, מה שרק מגביר את התסכול.. .

ג.        תשובות (אם צריך, לפעמים זה ממש מגוחך- למשל זה שגם אמא שלי היא חסרת ביטחון ירד מהר מאוד משולחן הטענות בתשובה הפשוטה אז מה? וזה עבד.)

ביחס לרגש ההאשמה גיליתי שזה אמנם מאוד עמוק אבל אם יש מודעות לענין יש גם דרך להתמודד. פשוט , לומר לעצמי "אני לא אשם". ובאמת, לתדהמתי גיליתי שאני אף פעם לא אשם. כלומר, ברור שלפעמים אתה לא בסדר אבל אז אתה יודע מיד למה ואיך, אבל הסיטואציות הדמיוניות של האשמה הן פשוט מתחילות מכלום.  כמובן שזה תהליך. בהתחלה, אתה נכנס להאשמות ויוצא מהן על ידי הבירור שבעצם לא היה כאן שום דבר בעייתי, ולאט לאט אתה יושע להגיד לעצמך לפני הפגישה עם אותה דמות חזקה או כל מה שיכול להוליד רגשי אשמה "אני לא אשם"  "לא עשיתי שום דבר לא טוב, אז אין שום סיבה שארגיש לא בסדר".

ד.       היפרדות. הוצאה של החוסר ביטחון החוצה.

הנקודה האחרונה היא החשובה ביותר, לדעתי. מדוע?

עם הזמן הגדרתי לעצמי שחוסר ביטחון זה סוג של כפיל. לקח לי זמן לגלות את זה , לכן בהתחלה ציירתי אותו בראש וגם על הדף ( זה עוזר), בצורות אחרות למשל ענן שמרחף מעלי, או דברים אחרים, אבל ככל שהתקדמתי בתהליך הבנתי שהוא נוגע בנקודה מאוד עמוקה בנפש. החוסר ביטחון מנסה לשכנע אותך כל הזמן מי אתה. על כל מעשה או תגובה יש לו דעה איך אתה צריך להתנהג ואין לך מושג מה אתה באמת רוצה .

ברגע שאתה שם אותו בחוץ, נתת לו את השם האמיתי שלו, ואז אתה מרגיש משוחרר, או לפחות בתהליך אמיתי של שחרור וחיבור למה שאתה באמת.

כמובן, שהדרך עוד ארוכה. מ"סור מרע" של ההיפרדות מהחוסר ביטחון צריך להגיע לשלב של"עשה טוב" לגלות את העצמית האמיתית ולפעול איתה, אבל , מה שחשוב זה הכיוון המבט האופטימי שקניתי לי וב"ה עוד ימשיך ויתעצם.

המילה אימאגו (או אימגו) היא מילה לטינית שלה שני פירושים:

הראשון: דימוי

והשני: פרפר (או חרק אחר) הנמצא בשיא הדרו לאחר שהשלים את המטה-מורפוזה שלו, וכבר אינו בצורת זחל או גולם.

תיאורית היחסים של שיטת אימאגו/אימגו שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס מבוססת על שני פירושי המילה אימאגו:

הדימוי: מתייחס למין "אלבום תמונות" הנוצר במוחנו במשך ילדותנו בעיקר. באלבום זה אנו אוספים תמונות של קשר:

• מהו קשר בשבילנו?
• איך הדמויות המטפלות בנו והקשורות אלינו מתייחסות אלינו?
• איך הקשר בין האנשים המשמעותיים בחיינו נראה?
• האם הקשר נעים, מפחיד, משמח, מעציב, מבייש, מעיק, מסוכן, מזין וכו'
• מה אנו צריכים לעשות כדי לחוש קשורים?

תמונות רבות של מצבים בתוך קשר נשזרות יחד במוחנו, ומשפיעות בהמשך באופנים שונים על חיינו. לפי תיאוריה זו, אחת ההשפעות המכריעות של אימאגו זה תהיה – עם מי נבחר להתחתן, ואיך תראה הזוגיות שלנו!

הפרפר: מתייחס למצב של שלמות של חיים. כמו פרפר שבראשיתו היה זחל, ולאחר מכן גולם ורק לבסוף ניתן היה לראות כל שלל צבעיו המרהיבים כאשר פורש את כנפיו לרווחה.

לפי תיאורית האימאגו, רק בתוך מערכת של קשר זוגי מחייב, ניתן להגיע למצב כזה של שלמות של חיים בו אנו משולים לפרפר הנמצא בשיא תפארתו והדרו.

דוקא דרך המסע המרתק של הזוגיות, ניתן לעבור מטה-מורפוזה בחיינו ולהגיע למצב של בוגרים המחוברים לכל יכולותיהם ולליבת האנרגיה המפעמת בתוכם.

עבודה זו אינה יכולה להעשות בתור פרטים, אלא רק בתוך זוגות.

הנדע להסתכל על הנישואים בתור מסע שכזה?

מושון