פסיכולוגיה ביהדות – שמחת ילדות/חלק ג'

הרשומה הנוכחית היא השלישית והאחרונה בשאלון “שמחת הילדות”.

בחלק הראשון סיפרתי על החסד שעשה איתי אבי בתקופת ילדותי, בחלק השני בדקתי כיצד אותה שמחה הופיעה והשפיעה על חיי, והיום אתייחס לשאלה: לאיזה מעשה מזמינה אותי השמחה הזאת לעתיד לבוא?

איזה חלק מסיפור השמחה מזכיר לי מעשה נכון שלי כאישה, כאמא, כאדם.

המעשה שאבי עשה היה לכאורה מעשה קטן, שלא מצריך הרבה מאמצים ואנרגיה, והוא עשה זאת בעקביות במשך יום יום, בכל תקופת החופש שלו מהעבודה.

אחד הדברים שברורים לי בנושא של חינוך ילדים הוא  שהחינוך העוצמתי ביותר שהורים נותנים לילדיהם הוא הדוגמא האישית.

פעמים רבות בחיי, אני מוצאת את עצמי נמשכת אחר המחשבה  שדברים צריכים להיות "הכי" ואם זה לא "הכי" גדול, טוב, יפה, אז אני לא מרוצה. לפעמים יש תוצאות יפות למחשבה מסוג זה: זה מעודד אותי להתקדם מבחינה מקצועית, אני מסוגלת להפיק "אירועים" שונים בצורה יפה, אך המחיר הוא האנרגיה שאני מוציאה ומבזבזת והפספוס של הדברים הקטנים, היום יומיים ובעיקר – אלה שחוזרים על עצמם. אבא שלי הלך איתי על קטן והפך את החוויה הזאת לחוויה בלי נשכחת, אני הרבה פעמים שוכחת איך ה"קטן" יכול להפוך ולהיות משמעותי ומשמח: טיול קבוע לגינה ולא רק טיול מדהים בחופשים, קריאה מספר, כל יום שני עמודים – ולא חופש עבור קריאת ספרים, ארוחת ערב משפחתית בבית – לעומת סעודה במסעדה ועוד ועוד. מה שחשוב זה איזה תוכן אני יוצקת לתוך אותן פעילויות קטנות, עם איזה אנרגיה אני מגיעה לזה. ואם אין לדברים הקטנים כל ערך בעיני, מדוע שיהיה להם ערך בעיני ילדי…

העקביות של אבי, הדבר הזה, הקטן, הכמעט שגרתי מזמין אותי לגלות את השמחה בכל הדברים ה"קטנים" והכאילו בלתי משמעותיים שאני עושה עם עצמי, עם ילדי ועם סביבתי בכל יום. ולהפוך את הקבוע והקטן – לעיקרי ולגדול.

תודה לך אבא, שלימדת אותי כל זאת.

נעה