אימאגו עם אלוקים – רשמים מסדנת הפשר שבקשר

לפני שבועות מספר סיימנו את סדנת הפשר שבקשר במרכז גוונים בשער בנימין. זוג משתתפים העבירו לנו רשמים כתובים מהסדנה. התרגשנו עד דמעות לקרוא את הדברים, וברשותם כמובן אנחנו מביאים אותם בפניכם:

אימאגו עם אלוקים
באחד המפגשים בסדנת אימאגו שערכו לנו מושון ונועה לוינגר, הייתה לרעייתי ולי שיחה משמעותית מאוד שהעלתה את הקשר שבינינו לרמה גבוהה ואיכותית.

הגענו למפגש סיכום שלאחר השיחה כשהרגשתי מעורבת בהתרוממות רוח מחוזק עוצמת הקשר ומופתעת מהכלי החזק של שיחת אימאגו.לשמע השאלה "עם מה יצאתם מהסדנא הערב?" חשבתי על הדבר הטוב ביותר שאני יוצא אתו ועניתי: "עם אשתי!".

הגענו הביתה בהרגשת קירבה מיוחדת במינה. ישבנו על הספה בשקט מופתעים מהקשר. השקט היה רועם, שקט – שאין אחריו מילים לתאר את החוויה של הקשר החדש. ואז רעייתי אמרה: "כשאתה מרגיש שאתה ממש אוהב אותי, תפנה את ההרגשה לאלוקים!". משפט זה הכה אותי בהלם, הבטתי בה, והיא במבט אמיתי ואוהב נתנה לי להבין שהתכוונה ברצינות לדברים. הפנמתי את האמירה שלה, והבנתי כי יש לי אתגר להעלות את הקשר שבינינו עד לשמיים.
לא זוכר אם ישנתי באותו הלילה, הרגשתי כמו אבד מימד הזמן.

למחרת בתפילת שחרית הגעתי לשיחת אימאגו עם אלוקים.

כמו שבשיחת אימאגו יש כללים למקום השיחה ולצורת הישיבה, כך גם בבית הכנסת. וכמו שבאימאגו צריך להיות מכווננים כך גם בתפילה. פתחתי בהערכה לאלוקים באמירת פסוקי דזמרה במנגינת-לב מיוחדת במינה. התרגשתי ורעדתי ממה שאני עומד לעשות.

ככל שהתקרבנו לשיא התפילה, לתפילת עמידה, ידעתי שאני בבית הכנסת אבל לא הייתי שם. "שמע ישראל" לא היה כמו בכל יום. "ואהבת את ה' אלוקיך" קיבל משמעות עוצמתית אחרת. "בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך" לקחו אותי למקום בו כל החומריות שמסביב מתמוססת בקרבה לאלוקים.הגעתי לתפילת עמידה."אדני, שפתי תפתח, ופי יגיד תהלתך" מילה במילה, כמו באימאגו. פסוק הפתיחה בתפילה החזיר אותי כמעט שלושים שנה אחורה. אני רואה את עצמי עומד בתפילת מנחה בישיבה בה למדתי. פתחתי את התפילה בפסוק הזה ונעצרתי. קיפאון תפש אותי, פחד ורעד עברו בי. פתאום ננעצו המילים הללו בראשי כנשיכת נחש. בקשתי מה' שיפתח את שפתי להלל ולשבח אותו – ומה יקרה אם הוא לא יסכים? מי מבטיח לי שאוכל לפתוח את הפה ולומר מילה אחת? כמה אנשים יצאו לדרכם בבוקר בכוונה לחזור לביתם ולא חזרו? כמה תוכניות תכננו אנשים בחייהם שלא התבצעו? ואני, בחור צעיר, בשנות העשרים לחיי, מבקש מה' שיפתח את שפתי ועכשיו הכל תלוי בו. אלוקים אדירים, האם תסכים או ח"ו לא? "ריבונו של עולם אני מתחנן לפניך ומבקש שתתן לי כוח בפי ותפתח את שפתי כי ברצוני להלל אותך ולשבח אותך וגם לבקש ממך דברים על עצמי, על עם ישראל, על כל העולם כולו".

עמדתי, אז, דקות ארוכות ומפחד לפתוח את הפה, שמא… . וכמו אז גם בבוקר זה נאלמתי דום.היום, זה קיבל משמעות נוספת. במשפט זה אני אומר לאלוקים, כמו בהזמנה באימגו: "ריבונו של עולם, אבא, אני מזמין אותך לחצות את הגשר ולבקר בעולם שלי – יש נושא שאני רוצה לדבר איתך עליו. האם עכשיו זה זמן מתאים לכך?"

שקט, רעד, פחד, קירבה, כל דרכי פתוחים בפני אלוקים להיכנס פנימה. וכמו חנה, אם שמואל, כך גם אצלי, הקירבה הגדולה ביותר היא "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". הקב"ה לא נמצא בארון קודש, הוא לא גם לפני, הוא פשוט בתוכי, חוצה את הגשר שפתחתי עבורו, וכמו באימאגו כאשר פתחתי גשר לאשתי ואני ממש מבקש שהיא תעבור אותו ותכנס פנימה. ואני ממש רוצה להרגיש מאוחדים, קרובים, ואף אחד אין בינינו, כך גם כאן.

הקב"ה עונה לי שהזמן מתאים לשיחה, חוצה את הגשר אל תוך קרבי, אל מחשבותי, אל תוך נשמתי ואומר בשיא האהבה של אב לבנו של אוהב לרעייתו "אני אתך, ספר לי…".רק אז אני פותח את שפתי ומכיר בעוצמתו האבהית של אבינו שבשמיים, מגן אברהם, מחיה המתים וקדוש מעל קדוש.

אני מרגיש בושה עצומה, על שהעזתי להזמין את מלך מלכי המלכים אל עולמי הקטן והמצומצם. כשאבא היה מחוץ לארמון שלי חשבתי שהכנתי לו ביקור ממלכתי ועכשיו כשהוא בפנים, אני נבוך, מגמגם, מבולבל, רוצה לחזור אחורה, לסגת, לומר "מצטער חשבתי שיש לי משהו חשוב לומר לך, חשבתי שיש לי הרבה דברים לספר לך ועכשיו אני מרגיש שאין לי כלום".

ואז בחום אבהי, הקב"ה אוחז בידי, מביט מבט חודרני אל תוך עיני ואומר לי: "ספר לי…!"

ומילים אלו כמו מעלות אותי בחזרה מתוך הרגשת ה"כלום", ומילים אלו רועמות באזני כאומרות "אתה חשוב לי, בני היהודי. אתה יקר לי בני השייך לשרשרת הנצח של עם ישראל. אתה יקר לי, בני, מאז שנוצרת ועד אינסוף – ספר לי".

ואני מתחיל, בדחילו ורחימו, לבקש מאבא חכמה בינה ודעת. מילה אחר מילה במשפטים קצרים.ואבא משקף אותי ושואל "האם שמעתי אותך?"ואני עונה "כן שמעת אותי, ברוך אתה ה' חונן הדעת".והקב"ה כמו מנענע בראשו, מבין לליבי, מחובר לנשמתי ולצרכים שלי, מחזיק בידי ומביא אותי קרוב אליו: "חשוב לי כל מה שאתה אומר לי, בני, ספר לי עוד".

וכמו מתוך מעמקי העבר, מול הר סיני העשן כולו באש אהבה של תורה, אני מבקש "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך".ואבא, מביט ומשקף ושואל "האם שמעתי אותך?"ואני מנענע בשמחה את ראשי וכולי מלא תקווה ומוקף באהבה ואומר: "כן, אבא, שמעת אותי, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה".

וכך אנחנו מתקדמים ואני מבקש סליחה וגאולה ורפואה ופרנסה. ועל כל בקשה ובקשה חוזר ה' בקולו "האם שמעתי אותך?" ומברכה לברכה אני מרגיש שמחה, קשר והקשבה ואומר: "כן, ברוך אתה ה'… שמעת אותי". וכמו באימאגו אמיתי וכנה הדמעות פורצות והרגשת האחדות שלמה – כך גם כאן. וכמו באימאגו מפרטים טכניים עוברים לעניינים מהותיים ולעומקים כך גם כאן אני עובר לבקש מאלוקים גאולה, שופטים ומשפטים ישרים וצדיקים, בנין ירושלים ובית המקדש, משיח צדקנו ושתמיד תהיה אתנו. ועל כל בקשה ובקשה אני מודה לה' שמקשיב לכל מילה שלי "ברוך אתה ה'… שמעת".

ואז מגיע השיא.כשישבתי באימאגו מול אשתי והייתי צריך לסכם, קוויתי שלא לאכזב אותה. התאמצתי לסכם את כל פרטי השיחה שהעלתה. והשאלה הכי מרגשת הייתה "האם שמעתי הכל?" – דקת דומיה. אני מביט בעיניה והיא בודקת את הסיכום ואומרת: "כן, שמעת הכל!" המשפט הזה הפיג קצת את המתח שהייתי בו כאשר קוויתי שבסיכום יתברר ששמעתי את כל פרטי דבריה – אנחת רווחה פורצת מפי.אך אם התשובה הייתה "שמעת הרוב" קצת התאכזבתי שלא הצלחתי לשקף ולסכם הכל ואחרי האכזבה בקשתי: "ספרי לי שוב". והיא מספרת את הדברים שלא אמרתי – ושוב סכמתי וקיבלתי את המשפט היקר: "כן, שמעת הכל" – שמחתי.

כך גם באימאגו עם אלוקים. בברכת "שמע קולנו" הנני מדמיין כי הקב"ה מסכם את כל בקשותי, אחת אחר אחת, במשפטים יפים וטובים אפילו יותר ממה שחשבתי ושואל: "בני החביב, שמעתי הכל?" וכאן באופן מופלא – אני, הקטן שמרגיש כמו גרגר אבק נידף מול האלוקים, יכול לומר לאבינו הגדול, הגיבור והנורא שבשמיים – "שמעת הרוב, כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָתָּה!".

וריבון העולם מביט בי ומבקש: "ספר לי שוב!". מתוך בושה עצומה, הפה בקושי מוציא עוד מילה יש לי הזדמנות להוסיף לאבא את מה שנראה לי שלא מספיק נאמר בברכות הקודמות. והקב"ה בסבלנות אבהית שנותנת לי להרגיש שרק אני שלו וכל מחשבותיו רק בי, משקף את הדברים ושואל שוב: "האם שמעתי הכל?" ומצפה לתשובה. ואני חושב, משחזר, מנענע בראש להסכמה מלאה: "אבא היקר, שמעת הכל, כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה: בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:"

וכמו באימאגו המסתיים בהערכה הדדית ותודה – כך מסתיימת תפילתי בהודאה ובשלום. מימד הזמן אבד, בקושי רב אני פוסע שלושה צעדים לאחור, רוצה להישאר עם אבא תמיד, רוצה שיהיה תמיד בקרבי, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" – מצפה לפגישה הבאה…

נכתב ע"י יוסי ותמי מונסה