מה שבתי לימדה אותי

בתנו היקרה והבכורה, שמה ראשית

ראשית היא בת 11 וחצי ופעמים רבות חכמתה גדולה מחכמתי.

בכלל, את הלמידות הגדולות ביותר שלי, המשמעותיות ביותר שלי, מלמדת אותי משפחתי.

בעלי, יקירי וילדינו הנפלאים.

הם אלו שגורמים לי לרגשות העילאיים ביותר והקשים ביותר

ודרך קשר איתם אני לומדת על עצמי ועולמי.

הפעם, אספר לכם מה לימדה אותי ביתי ראשית:

סבא וסבתא של ראשית לקחו אותה לטיול לאנגליה השנה לקראת בת המצווה שלה.

כשחזרה, לקחתי אותה משדה התעופה ובדרך הביתה שוחחנו על הא ועל דא.

ואני, שאלתי אותה את השאלה המתבקשת ביותר בעיני:

"ספרי לי ראשית, מה היה הדבר הכי יפה, נפלא, מפואר, מפעים, נהדר שראית באנגליה? מה היתה עבורך החוויה הכי משמעותית שם?"

וראשית, החכמה והיפה הסתכלה עלי בעיניה, שתקה לרגע ואז אמרה:

"אמא, מדוע לי להגביל את עצמי לדבר אחד הכי? הרבה הרבה חוויות, מראות, דברים ראיתי וחוויתי שם, והכל היה חדש, נפלא ומעניין"

הפעם היה תורי לשתוק.

כמה חכמה. באמת, למה להגביל? הצורך שלי ללכת על ה"הכי" גרם לי לתסכולים רבים בחיי. הרי באמת הכל בעיני המתבונן. היכולת לפתוח את עצמי לחוויות העולם היום יומיות, הפשוטות, היא היכולת שלי לראות את היופי שבעולמינו. היופי מפרח, עץ עתיק, מגע יד, מבט עין, בית, חיוך.

תודה ראשית מתוקה שלי. לימדת אותי שיעור חשוב.

אמא נעה