הילד עם לקות הלמידה וביה"ס

שלום נעה ומושון, שלום כולם.
שנת הלימודים שלנו התחילה קשה. לא קל לילד לקוי למידה, לא קל להוריו.
התברכנו בילדים נהדרים, ילדת קשת בענן וילד זהב, חכמים וטובים ומוכשרים וחרוצים, ולקויי למידה.
הגדולה כבר עברה את המשוכה, והיא בדרכה להשכלה גבוהה. שם אפשר להתחיל לחשוב לנשום לרווחה.
הצעיר תלמיד בשנה הראשונה בתיכון. הימים הראשונים של שנת הלימודים עברו עלינו בטלפונים מבוהלים ממחנכת מודאגת, מורה מוטרדת, ושיחה עם יועצת שהזמינה אותי דחוף ובהול כדי לומר לי: "אולי אתם מזיקים לילד, תראי באיזה לחץ הוא!"
מה היה נכון לעשות? לוותר, או לעמוד על שלי מול ילד לחוץ ומבוהל, מחנכת אמפתית, ויועצת רגישה, ולהתעקש שהילד יכול? שזו תקופת הסתגלות? כך עשיתי, מצד אחד בידיעה ברורה שכך הוא, ומצד שני בחרדה גדולה שאני מזיקה לו, וגרוע מזה, שאני עלולה לדחוף אותו למעשה נואש.
על פי הנחייתה של היועצת, פנינו לעיריה לבדוק פרויקט לתלמידים שמאפשר למידה אחד על אחד, בשעות נוחות לתלמיד, אבל…רק למידה לבגרות, בלי ערך מוסף של טיולים, חברה, מקצועות מגמה, וכדומה. תנאי הצטרפות לפרויקט הוא קבלת אישור ליציאה ממערכת החינוך, ואין אפשרות לחזור אליה!
כל חושי זעקו שרעיון הפרויקט לא בחירה מתאימה לבני. בני היקר החליט שזה בדיוק מה שהוא רוצה!
ישבתי עם בנות החברותא שלי, ומצאנו, שאני לא ריבונו של עולם! והחיים והמוות אינם בידי! ויש לי זכות, כאמא, להגיד לנער את דעתי! ואמנם, כך עשיתי: אמרתי לו, שלפי ההלכה אני פטורה כלפיו, והאחריות היא עליו, הוא כבר עבר את גיל הבר מצווה! לדעתי, אמרתי, הוא יכול בהחלט להסתגל ללימודים בתיכון, ואף להצליח מאד. אם יחליט להצטרף לפרויקט, אשמח מאד אם יהיה מרוצה, אבל אם יתברר ששגה בבחירתו, אצטער עבורו אבל לא אחוש אחריות.
מילים יפות, אך מסביב יהום הסער המשפחתי! טיפין טיפין, נרגעו הרוחות. היה יום שדה: בני נהנה! יש נושאי לימוד שנושאים חן בעיניו. וביום הפגישה השניה עם קצינת ביקור סדיר בעיריה, במקרה קיבל ציון יפה מאד בבוחן ראשון! "מה את אומרת, אמא, שאקשיב לך?" שאל הנער. "אמרתי לך מה דעתי" חזרתי ושניתי את משנתי, והלכתי לישון. כשקמתי, שאלתי אותו אם היה בקשר עם קצינת ביקור סדיר. "אני כבר סידרתי את העניינים שלי איתה!" אמר בני, ובזה נגמר הסיפור.
מאותו יום, הערות יפות במחברות, טלפונים נעימים ממחנכת ומורה. האם נגמר הסיפור? לא ולא! כמעט בכל יום קופץ השדון של חרדה מפני כישלון. מזנק הניגוד הקורע בין יכולת גבוהה לבין ליקוי שחוסם את הדרך. ומול הניגודים והשדונים יש אמירה ברורה: "זה קשה, וודאי שזה קשה, אבל, אתה יכול!"
חלק מאמנות ההורות היא היכולת לזהות וליישם מתי לדחוף ומתי להרפות. מתי לדרוש ומתי לוותר. עם ילד לקוי למידה, האמנות הזו עדינה שבעתיים.
לפני שנים אמרה לנו ד"ר דניאלה לובל, נוירולוגית ילדים, שהמנבא הטוב ביותר להצלחת ילדים לקויי למידה הוא התמיכה של המשפחה. מבחינתנו, פירוש הדבר הוא להיות בטוחים עד עמקי נשמתנו שהילד יכול, ולהיות רשת הביטחון כשיש נפילה. ולאט לאט לשחרר, כי גם זה חלק מתמיכה הורית: להגיד לגוזל שעכשיו זה בסדר לנסות לעוף בעצמו מהקן.