בפוסט קודם תארתי בקצרה את השפעת הפוסטמודרניזם על הטיפול הנרטיבי.

כעת ברצוני להתייחס מעט לצורת הטיפול:

בהמשך לגישה  הפוסטמודרניסטית הטוענת כי אין שום מציאות אובייקטיבית שניתן להיות מומחה בה, והקליינט מומחה בסיפור הפרטי שלו,

נשאלת השאלה – כיצד בכלל המטפל יכול לומר אמירה כלשהי במהלך הטיפול??? הוא הרי אינו בר-סמכא לשום דבר!!

התשובה לכך בעיני היא מהפכנית:

המטפל לא אומר דבר. הוא "רק" שואל שאלות.

הגישה הנרטיבית רואה בשאלת השאלות התערבות טיפולית.

מטפל נרטיבי לעולם לא יאמר משפט כמו "עברת חיים קשים או טראומה קשה ואתה סובל מסימפטונים כאלו וכאלו וכדי להרפא עליך לעבור תהליך טיפולי כזה וכזה שלוקח לפחות כך-וכך פגישות…"

אמירות מסוג זה שמות את המטפל במרכז – הוא היודע, המבין ובר הסמכא.

לעומת זאת מטפל נרטיבי ישאל שאלות מתעניינות.

השאלות הנרטיביות יפתחו פתח לסיפור חדש להופיע מתוך הקושי.

סיפור שמתאר את המציאות עם הרבה יותר כוחות, תקוה ושמחת חיים,

וכשהסיפור משתנה — הכל משתנה…

דוגמא לשאלות נרטיביות בסיסיות ניתן לראות כאן.

שתהיה לכולנו שנה של סיפורים נפלאים על המציאות

מושון

ראש השנה מזמין אותנו כפרטים וכזוג להזכר בראשית.
הזכרון בראשית הזוגית שלנו – בחוויה המכוננת שלנו, הנוטה להשכח במרוצת החיים, עשוי למלא אותנו שמחה ואנרגיה להמשיך במרוצת החיים.

זהו שאלון כתיבה אשר יש לענות עליו בנפרד, ולאחר מכן לשתף בשמחה ובאהבה.
השאלון משלב שאלות נרטיביות ואת גישת האימאגו.

מצאו לכם זמן פנוי ורגוע, וענו בנחת על השאלות: (שמנוסחות כולן בלשון זכר)

1. תאר את הזכרון שלך מההתאהבות בבן זוגך: (פרט)
מה היתה הסיטואציה? (היכן? מתי? מה היה שם?)
מה כל כך אהבת בבן הזוג?
מהן התכונות הדומיננטיות (לפחות שתיים) שכל-כך נגעו בליבך?
איך הרגשת באותו רגע?

2. הסבר מדוע הדברים האלו כל-כך חשובים לך? והיכן למדת להעריך אותם?

3. חשוב על זמנים בהם נוצרים בינכם חיכוכים,
האם השאלות הקודמות עוזרות לך להבין מדוע חלק מהחיכוכים נוצרים?
האם הבנת השוני בינכם והמיוחדות של בן הזוג בתחום מסוים מורידה את אנרגית הכעס?
למה יכול הזכרון בדברים אלו בזמן קונפליקט לעזור?

4. השלם את המשפט (כתוב אותו ושמור אותו במקום נגיש – מומלץ לאומרו פעמיים ביום)
"כשהתאהבתי באשתי, כל-כך אהבתי את…………
זה כל כך נגע לליבי וגרם לי להרגיש………
התכונה הזאת כל כך חשובה לי מפני ש……..
למדתי להעריך תכונה זו ב……………
אם אזכור בזמן חיכוך שאשתי בעצם……..
זה יגרום לי ל…………..
תודה לך אשתי שאת כל-כך……. ומאפשרת לי ל………"

שנה טובה ומבורכת
לפרט לזוג ולמשפחה
מושון

סופה של שנה ותחילתה של אחרת מזמנות אותנו לסיכומים אישיים ומשפחתיים, זוהי גם הזדמנות מצוינת להעלות את השאיפות והחלומות שלנו כפרטים, זוגות, הורים וילדים.

אני מזמינה אתכם לעשות את התרגיל כאשר יש לכם שעה פנויה

לתרגיל מספר חלקים:

* קחו לכם מספר דקות, נישמו נשימות עמוקות והרגעו. חשוב שהתרגיל יעשה כשאתם רגועים ונינוחים לחלוטין. עצמו את העיניים והרפו.

* דמיינו את המילים:

תחל   שנה   וברכותיה    

                               ראו אותן ניצבות לפניכם בדמיונכם:

                                             מה צבען?

                                             ממה הן עשויות?

                                             מה גודלן?

                                             על איזה רקע הן ניצבות?

             קחו לכם את כל הזמן שנדרש על מנת שתרגישו את נוכחות המילים האלו בתוככם.

* כעת, הזמינו לתוך המילים את הברכות שאתם מאחלים לעצמכם:

                    האישיות, הזוגיות, המשפחתיות, הקהילתיות והכלל ארציות.

                                              הזמינו את כל מה שאתם חפצים בו. הביעו כל משאלה לשנה החדשה.

    גם לשלב זה, קחו את כל הזמן הדרוש לכם.

* רשמו את כל בקשותיכם, וכן את החוויה שלכם.

* כעת, אם אתם בשניים, שבו זה מול זו ושתפו האחד את השניה בברכות לשנה החדשה.

תחל   שנה   וברכותיה

נעה

קולמוסין רבים נשפכו בגנות ובשבח הרעיון הפוסטמודרני.
ברצוני כאן להתייחס לאחת ההשלכות הטיפוליות המהפכניות של הפוסטמודרניזם המתבטא בגישת הטיפול הנרטיבי.

אחת ההכרזות של הפוסטמודרניזם היא בדבר העדר המציאות, ובדבר ערעור הקשר בין הסובייקט לבינה.
הרעיון הוא שאנחנו בונים את המציאות ולא המציאות בונה אותנו.

לרעיון זה השלכות רבות, והשלכה רבתי על גישה טיפולית:
לא עוד מטפל מומחה הבקיא ברזי רפואת הנפש, היודע לאבחן במה הקליינט "חולה" ומהי התרופה המתאימה לו –
שהרי אין שום מציאות אובייקטיבית שניתן להיות מומחה בה,
אלא להפך, הקליינט מומחה בסיפור הפרטי שלו והמטפל יכול להתעניין בסיפורו.

התהליך הטיפולי יהיה עריכת סיפור חדש, המבנה את המציאות מעמדה רבת גוונים,
שתיתן פתח לשינוי.

ועל כך עוד בהמשך…
מושון

התרגיל הבא יכול להשמע פשוט אבל למעשה הוא אתגר לא קל:

שבו בנחת אחד מול השני קרוב ככל שניתן במרחק שאתם מרגישים בו נוח.

צרו קשר עין עמוק ואל תסיטו את המבט.

הישארו במצב זה חמש דקות לפחות.

יש להניח שבהתחלה תרצו להסיט את המבט, וכל מיני דברים ינסו להסית את תשומת ליבכם מהתרגיל -למשל פרצי צחוק, או דברים בהם תזכרו פתאום שאתם אמורים לעשות… אך אל תרפו.

השארו במצב זה והסתכלו פנימה, פנימה, לתוך בן זוגכם. הניחו למשהו חדש להתחולל.

לאחר מכן, רשמו את מה שהרגשתם, חוויתם או חשבתם.

קראו את הרשימה של בן-זוגכם.

מוזמנים לשתף כאן בחוויה.

מושון

הרשומה הנוכחית היא השלישית והאחרונה בשאלון “שמחת הילדות”.

בחלק הראשון סיפרתי על החסד שעשה איתי אבי בתקופת ילדותי, בחלק השני בדקתי כיצד אותה שמחה הופיעה והשפיעה על חיי, והיום אתייחס לשאלה: לאיזה מעשה מזמינה אותי השמחה הזאת לעתיד לבוא?

איזה חלק מסיפור השמחה מזכיר לי מעשה נכון שלי כאישה, כאמא, כאדם.

המעשה שאבי עשה היה לכאורה מעשה קטן, שלא מצריך הרבה מאמצים ואנרגיה, והוא עשה זאת בעקביות במשך יום יום, בכל תקופת החופש שלו מהעבודה.

אחד הדברים שברורים לי בנושא של חינוך ילדים הוא  שהחינוך העוצמתי ביותר שהורים נותנים לילדיהם הוא הדוגמא האישית.

פעמים רבות בחיי, אני מוצאת את עצמי נמשכת אחר המחשבה  שדברים צריכים להיות "הכי" ואם זה לא "הכי" גדול, טוב, יפה, אז אני לא מרוצה. לפעמים יש תוצאות יפות למחשבה מסוג זה: זה מעודד אותי להתקדם מבחינה מקצועית, אני מסוגלת להפיק "אירועים" שונים בצורה יפה, אך המחיר הוא האנרגיה שאני מוציאה ומבזבזת והפספוס של הדברים הקטנים, היום יומיים ובעיקר – אלה שחוזרים על עצמם. אבא שלי הלך איתי על קטן והפך את החוויה הזאת לחוויה בלי נשכחת, אני הרבה פעמים שוכחת איך ה"קטן" יכול להפוך ולהיות משמעותי ומשמח: טיול קבוע לגינה ולא רק טיול מדהים בחופשים, קריאה מספר, כל יום שני עמודים – ולא חופש עבור קריאת ספרים, ארוחת ערב משפחתית בבית – לעומת סעודה במסעדה ועוד ועוד. מה שחשוב זה איזה תוכן אני יוצקת לתוך אותן פעילויות קטנות, עם איזה אנרגיה אני מגיעה לזה. ואם אין לדברים הקטנים כל ערך בעיני, מדוע שיהיה להם ערך בעיני ילדי…

העקביות של אבי, הדבר הזה, הקטן, הכמעט שגרתי מזמין אותי לגלות את השמחה בכל הדברים ה"קטנים" והכאילו בלתי משמעותיים שאני עושה עם עצמי, עם ילדי ועם סביבתי בכל יום. ולהפוך את הקבוע והקטן – לעיקרי ולגדול.

תודה לך אבא, שלימדת אותי כל זאת.

נעה

את התרגיל מתאים לעשות על כל מי שאנו בקשר עמו. מומלץ להתחיל עם בן/בת הזוג (כפי שמנוסח השאלון), ולהמשיך עם משפחה חברים ולבסוף אף עם כאלו שאנו לא כל-כך מסתדרים איתם…

1. בחר תכונה אחת שאתה מעריך בבן זוגך ותאר אותה.

2. תן מספר דוגמאות איך התכונה הזאת מתבטאת אצלו באופן מעשי.

3. תן הסבר משכנע מדוע דוקא אתה מעריך דוקא את התכונה הזו.

מצא רגע מתאים, ואמור ברכות לבן זוגך: "תכונה אחת שאני מעריך בך היא… והביטוי המעשי של תכונה זו אצלך היא…ודוקא אני מעריך דוקא את התכונה הזו מפני ש…"

לא תאמינו אבל תרגיל כל כך קטן ופשוט יכול לרגש מאוד ולפתוח פתח משמעותי להתחדשות בקשר.

מוזמנים לשתף כאן בתוצאות התרגיל ובתגובות בן/בת הזוג, או בחוויה שלכם.

מושון

הרשומה הקודמת היתה החלק הראשון של שאלון "שמחת הילדות", בה סיפרתי על החסד שעשה איתי אבי בתקופת ילדותי.

בחלק זה, אבדוק כיצד אותה שמחה ודעת אלוהים שהופיעה בעקבותיה, הופיעה ועזרה לי בפרקים אחרים של חיי.

גם בחלק זה, נמצאים המושגים השונים שנלמדים ונחווים לעומק בסדנאות פסיכולוגיה ביהדות:

הרצון והבקשה שידעתי לבקש במהלך כל חיי הוא הרצון למילוי כוחות ומצברים. גם כיום, כאשר אני עובדת ואמא לשישה, אני יודעת כי כדי להיות אמא טובה יותר ועובדת מסורה ומקצועית יותר, עלי לפנות זמן לעצמי. אני יודעת לדרוש זאת מעצמי, ולבקש מהסובבים אותי – בעיקר ממושון בעלי – לאפשר לי את הזמן הזה.

החסד שידעתי להכיר בחיי הוא חסד עצום ומתנה גדולה בשבילי וזוהי הידיעה הברורה שאיני לבד. שיש בורא ליקום הזה שנמצא ו"מלווה" אותי לכל מקום. לא רק לים. זוהי הודיה עצומה עבורי מאחר שהיא מאפשרת לי תחושה של עוגן וביטחון שאינו תלוי דוקא באדם זה או אחר. 

הורינו מהווים את המתווכים בינינו לבין אלוהים בשנתינו הראשונות. ילד מסתכל באביו או באמו ולומד על העולם. אין זה משנה אם מדובר באדם דתי או לא. כי עבור כל ילד,ההורים  הם הדבר הגדול, החכם, המושלם וכדו' ובכך הם מתווכי הבורא. אבי, נתן לי מתנה גדולה, ידיעת הבורא דרך הים הגדול, ותחושה מגיל מאוד צעיר שיש אדון לעולם הזה, שבזכותו הוא יכול להשאיר אותי לבד וללכת לשחות ואני לא ארגיש בודדה.

הידיעה הזאת, עזרה לי מאוד בנסיונות חיי השונים ובעיקר בשניים מהם: האחד, בהתמודדות עם מחלת הסרטן של אבי, והשני, בהתמודדות עם מותו.  גם בתוך האבל, והצער העמוק על לכתו, גם בתוך תחושת החסרון שלו אותו אני חסרה עד היום, אין בי תחושת בדידות ולו לרגע אחד.

ומה בעקבות מה שקיבלתי אני עשיתי נכון? אילו חסדים ומצוות עשיתי עם אחרים?

השמחה הזאת אפשרה לי בעיקר לראות כי ניתן לשלב בין דברים שונים בחיי וכי יש מקום לצרכים שלי, של ילדי ושל בעלי: טיול עם כל הילדים יכול להכיל בתוכו רגעים שהם רק שלי, אני מסוגלת להצטרף לריקודי הילדים בסלון ולהתמלא בעזרת הריקוד באנרגיות , יש לי יכולת להפוך את מקום העבודה שלי למקום של הנאה והתחדשות, ועוד.

בחלק השלישי והאחרון של שאלון זה, אתייחס לשאלה: לאיזה מעשה מזמינה אותי השמחה הזאת לעתיד לבוא?

 נעה

שאלון שמחת ילדות הוא אחד השאלונים המרגשים ביותר בעיני בתכנית "פסיכולוגיה ביהדות", ובסדנאות שאנו מעבירים.

השאלונים מבוססים על מושגים שונים הנלמדים בסדנאות בעבודה קבוצתית מעמיקה.

ניתן לראותו באתר של ד"ר יאיר כספי.

פעמים רבות אנו כהורים, או כמטופלים נדרשים לטעויות שעשו הורינו, או לטעויות שלנו כהורים.

אנו אוהבים ומרותקים כאשר אנו "מלקים" את עצמינו כהורים או "מלקים" את הורינו על מעשיהם…

שאלון שמחת ילדות עושה את ההיפך הגמור. הוא מספק לנו הצצה לרגעים המשמחים בילדותינו, לדברים הנכונים שהורינו או מבוגרים אחרים משמעותיים עשו בחיינו ולהשפעה של דברים אלו על חיינו בהווה.

הנה לפניכם אחד משאלוני שמחת הילדות שלי.  השאלון הזה מרגש אותי בכל פעם מחדש והוא רלוונטי לחופש הגדול שעומד לקראת סיומו:

 בשנות ילדותי, היו לאבי  ז"ל כשבועיים חופש מעבודתו. לא היינו משפחה שיוצאת לטיולי קמפינג, מלונות ובוודאי שלא לחו"ל.

אבי, אהב מאוד את הים. עבורו הליכה לים היתה מקום להרגעות ומחשבה. באותם שבועיים של חופש, היינו נוסעים אני, רק אני ואבי בכל יום לים. מאחר שאנחנו משפחה של ג'ינג'ים, היינו יוצאים בשש וחצי בבוקר וחוזרים בסביבות תשע. היו אלו שעות קסומות עבורי. היינו מגיעים לים שקט, כמעט ללא אנשים, היינו נמצאים יחד, ובאיזשהו שלב אבי היה יוצא לשחיה קצרה ואני הייתי מחכה לו בחוף.  (כל זה היה כשהיינו מדינה תמימה יותר…)

חלק א' של השאלון:  חסד שעשו עמך

החסד שעשה עימי אבי היה כפול. ראשית,  הוא לקח אותי לבד, אף על פי שאנו חמישה אחים,  ובכך גרם לי להרגיש אהובה ומיוחדת.  שנית, הוא לקח אותי איתו למקום שהיה חופש עבורו. יום יום, לא ויתר על נוכחותי אפילו ליום אחד ולמעשה הפך אותי לשותפה לרגעיו הפרטיים והיפים.

הרצונות שלי שנענו הוא להיות קרובה לאבי, להרגיש חופש בעצמי, להיות בים, ורצון שיתנו לי תשומת לב אישית.

המעשה הנכון שעשה אבי – המצוה שלו כאב היתה להשקיע בעצמו כדי שיוכל לחזור לאחר החופש לעבודה בכוחות מחודשים, אך גם להשקיע בי כילדתו המצפה לחופש הזה שלו, כפי שהוא עצמו מצפה לו.

ובכך שהצליח לשלב בין השניים הוא למעשה עמד בנסיון. הנסיון של השילוב הכל כך קשה לפעמים בין הצורך שלו כאדם  לבין תפקידיו כהורה. לפעמים שני הדברים האלו מתנגשים ואז אנשים מוותרים על אחד מהם. אבא שלי הצליח לשלב ביניהם. והשמחה הזו שלי, היתה גם שמחתו.

נקודת ההנחה היא, שכאשר אנשים עומדים בנסיון, הם נפרדים מאיזושהי עבודת אלילים – תפיסה מוטעית.

עבודת האלילים שאבי לא היה שותף לה היא "עבודת הילד". הילד המרכז העולם. אם יש לי חופש, הכל צריך להיות למען הילד. אני מבטל את עצמי בפני ילדי.  עבודת אלילים נוספת שאבי נפרד ממנה והיא כמובן ההיפך הגמור היא "עבודת העצמי" – אני לפני כולם. לפני ילדי, לפני בן זוגי, וכו'.

אבי ז"ל, עמד בנסיונות דומים כאלו. הוא ידע לשלב בין הצורך שלו והרצונות שלו לבין הרצונות והצורך שלי. הוא ידע את תפקידו כאב וידע לשמור על כוחותיו כאדם.

ומה אני קיבלתי מאלוהים באותה שמחה? קיבלתי את התחושה שאני אהובה ומיוחדת אך גם קיבלתי את התחושה שאלוהים נמצא איתי באותם רגעים שאבי היה בים. ישבתי שם על החוף, מתבוננת באבי, והרגשתי עטופה ואהובה. על החול, מול הים – (אלוה- ים). מצד אחד, כל כך קטנה מול הגודל העצום הזה של הים, מצד שני כל כך עטופה ושמורה. נדמה שחווית הילדות הזו, שאיני לבד, גם כאשר למעשה הייתי לבדי, זרעה בי זרעים ליכולת התמודדות בעתיד.

שני החלקים האחרים של השאלון: חסד שאני למדתי לעשות, וכיצד אני יכולה ללמוד לעתיד, יפורסמו בקרוב.

 נעה

הרעיון הוא שאנחנו עצובים כאשר דבר חיצוני מתנגש עם כח גדול ומשמח שנמצא בתוכנו, רצון לא ממומש. (שווה לקרוא את השורה הזו שוב, כדי להתרגל לרעיון)

אנסה להביא שתי דוגמאות:

תסכול בין בני זוג – האשה מרגישה שהגבר לא מעריך את כל מה שבעלה עושה בבית, והבעל מרגיש שהאשה לא מעריכה את מאמציו בעבודה. שניהם מתוסכלים, עצובים וכועסים. מתחת לרגשות אלו יש רצון פנימי וכנה לקשר. רצון שהיחסים יהיו קרובים ונעימים ומחמיאים אחד לשני. רצון שהיחסים יתנו כח הדדי. כיון שרצון זה לא מתממש באים כל הרגשות הללו. אם נדע להקשיב לרצונות אלו, ולרצון לשמחה של מלאות של קשר-זוגי, ואם נדע להביע אותם בפני עצמנו, ובפני בן-זוגנו, זה יביא אותנו למקום של התחדשות. כי המקום של בירור הכוח והרצון הזה, הוא תחילתו של שינוי. החלום הלא ממומש – קורם עור וגידים.

דוגמא נוספת, אישית: לפני מספר שנים, כאשר עזבתי את עיסוקי הקודם, עדיין לא ידעתי בדיוק לאן אנתב את דרכי. הייתי בתקופה לא נעימה – לעצמי וגם לסובבים אותי… ממש כמעט ולא חייכתי אל האנשים שמסביבי. הרגשתי שאני לא מרגיש שייכות לעיסוקי הקודם מחד, ומאידך איני יודע מה לעשות בחיי. הרגשתי שחיי עומדים להתבזבז. ישבתי על המדוכה והייתי בדיכאון…

בהסתכלות פנימית על המצב הזה, אפשר לומר שהדברים שעשיתי בחיי בעיסוקי הקודם, חנקו את יכולותי האחרות שאני מתחיל להשתמש בהם היום. כלפי חוץ יש כאן תקיעות גדולה, אבל פנימה, יש עולם חדש עם המון כוחות ושמחה המנסה להגיח החוצה.

התחושה העיקרית שלי היתה כאב גדול ותסכול אך מתחתיה היתה שמחת יצירה וההתחדשות.

הדוגמאות הם רבות: פיטורין, תסכולים, ואפילו מוות של מישהו קרוב.

למעשה כל כאב מצביע על משהו עמוק שבנו שעשוי להתממש אם נדע להקשיב אליו ולפתוח בפניו את הדלת הנכונה.