הפשר שבקשר

לעיתים, היכולת לקבל מחמאות קשה לנו הרבה יותר מאשר היכולת לתת מחמאות.

לעיתים ישנה "חומה" החוצצת ביננו ובין המחמאות וההערכות הניתנות לנו, ולא נותנת להן להכנס.

קולות רבים בוקעים ועולים מן החומה ומנסים לתרץ לנו בתרוצים שונים ומשונים מדוע המחמאה שקיבלנו אינה אמיתית, או אינה ראויה לנו:

"הוא לא רציני…"

"היא לא מתכוונת לזה…"

"הוא סתם מנסה להחמיא לי…"

"זו סתם הצגה…"

"אני ממש לא כזה אז למה שתחשוב כך?…"

"זה ממש ממש לא מגיע לי…"

ועוד כהנה וכהנה…

תרוצים אלו מונעים מאיתנו פעמים רבות להתחבר לצד החיובי שבנו ע"י משפטים נפלאים מזולתנו.

נסו לחשוב כמה נפלא היה יכול להיות אם היינו יכולים לתת לעצמנו להיות מוערכים עד הסוף.

ממש לתת למחמאה להכנס לתוכנו, ולמלא אותנו בשמחה, בהשראה ובשמחת יצירה על הכוחות, היכולות והתכונות הנפלאים שבתוכנו.

אחד הקולות ה"חביבים" על החומה שמצליח פעמים רבות להשפיע ולחסום אותנו מהמחמאות הוא אותו הקול הטוען כי

"מחמאות לא יעזרו לך להתקדם בחיים !!! זה רק יגרום לך לחוסר עשיה !!! עדיף להיות לא מרוצה מעצמך !!!"

והאמת היא הפוכה !!! דוקא חוסר שביעות רצון מעצמנו גורמת פעמים רבות מידי לחוסר מוטיבציה, דכדוך, והמשך חוסר מעש, ודוקא היכולת להתבונן במה שחיובי בתוכנו, היכולת להכיר ולהוקיר את היסודות החיוביים שבתוכנו, יעוררו אצלנו מוטיבציה, רצון, ואמונה בשינוי חיובי.

נסו את התרגיל הבא:

בכל פעם שמישהו מחמיא לכם בשבוע הקרוב, היו מודעים לכך שקיבלתם מחמאה,

עצרו לרגע את מרוץ החיים, והתבוננו במחמאה…

תנו לה לחדור אליכם פנימה לתוך הנפש…

הרגישו בכם את התכונה שקיבלה את המחמאה, תנו לה למלא אתכם לרגע…

הכירו והוקירו!!!

תנו למשהו חדש להתרחש !!!

מוזמנים לשתף…

בהצלחה

מושון

כל חג ניתן לחוג במובנו הכללי-ציבורי-לאומי, וגם במובנו הפרטי-אישי-ביתי.
השאלות הבאות קוראות להסתכלות אישית על חג החנוכה.

* מה הן נקודות האור בחייך?

* מהו ה"שמן" שמדליק את האור הזה?

* האם ישנם סוגי שמנים שונים שאיתם תוכל להדליק את האור הזה?

* מי הם ה"יוונים"  (פחדים, מחשבות, תכונות, מצבים וכו') בחייך שמנסים לגרום לחושך בחייך?

* איך הם מנסים לעשות זאת?

* מי הם ה"מכבים" שעוזרים לך להלחם ביוונים?

* איך הם עוזרים?

* מה הוא "פך השמן" הקטן בחייך, שתמיד תמיד תמיד תוכל למצוא ממנו שמן להדלקה?

* ספר סיפור על התמודדות עם חושך מסביב ועל יכולתך להאיר.

* איך חייך יראו אם תצליח להשתמש יותר בשמנים העומדים לרשותך?

* כתוב דבר אחד שאתה מוכן לעשות בשבוע הקרוב כדי לממש את זה.

* חג שמח ומאיר!

מוזמנים לשתף בתשובות ולהרבות את האור.

נעה ומושון.

ברשומות קודמות הבאנו תרגיל הערכה לבן-הזוג וגם תרגיל למידה מתוך הערכה לבן הזוג.

אנסה כאן להסביר מדוע חשוב לנו לתרגל להחמיא ולהעריך, ובאחת הרשומות הבאות: מדוע חשוב לנו לתרגל את קבלת המחמאות ואת ההערכות.

נתינת מחמאות:

לחלק מאיתנו לתת מחמאות ולהעריך זה דבר מאוד קל וטריוויאלי, ולחלק מאיתנו זו משימה מורכבת.

היכולת לתת מחמאות ולהעריך כוללת בתוכה את ההנחה כי בכל דבר יש גם משהו טוב. היכולת להכיר כי גם במצבים מסובכים, מורכבים, לא-רצויים, מאולצים, מעצבנים, כואבים, מכעיסים – תמיד תמיד תמיד, יהיה בהם גם משהו שיהיה אפשר להעריך אותו.

נניח שרבת עם אשתך (או שרבת עם בעלך) אחר הצהריים, הריב ינסה לצבוע את כל האוירה בינכם בצבע שחור, וינסה להשכיח ממך את הגוונים הנוספים של המציאות.

תאר לעצמך, שבאמצע מריבה – תהיה מסוגל להחמיא לאשתך למשל "וזה לא סותר את זה שאני חולה עליך ועל האכפתיות שלך ממני ומהילדים"… – איזה שינוי באנרגיה אמירה כזאת יכולה לחולל…

היכולת להחמיא ולהעריך, מעומק ליבנו את בני-זוגנו, ילדנו, הורנו וכל מי שאנו בקשר עמו, יכולה ליצור מציאות חדשה של אנרגיה חיובית שנרתמת לכיוון הבונה של החיים.

קולות רבים ינסו למנוע מאיתנו להעריך:

"זה לא מתאים עכשיו"…

"עכשיו כשאתה כועס זה רק יראה שאתה מודה בטעות שלך…"

"הוא לא יאמין להערכה שלי…"

"אני לא טיפוס מעריך – וזה יראה צבוע…"

"ההערכה לא תשנה כלום – הוא יודע מה אני חושב עליו…"

ועוד כהנה וכהנה…

אבל האמת הפוכה:

זה הכי מתאים עכשיו,

זה לא הודאה בשום טעות אלא להפך,

אם אתה טוען שאתה טיפוס לא מעריך – עצם הטענה הזאת הופכת אותך לכזה,

ההערכה עשויה לשנות הרבה, ולהמון אנשים אכפת מאוד מאוד לשמוע שאכפת לנו מהם.

את ההערכה יש לתרגל, ולכן הבאנו מספר תרגילים.

יש לתרגל את טון הדיבור, יש לתרגל את שפת הגוף, קשר העין, ולשים לב שאנו מחוברים למה שאנו מעריכים – כלומר שההערכה תצא מכל הלב.

כדאי לדעת שיש לבני-הזוג שלנו חיישנים מיוחדים, שיכולים לגלות בקלות מדהימה, מתי אני מדברים מן השפה ולחוץ – ואז הם פשוט לא "יקנו" את זה.

אפשר אפילו לשאול את בן הזוג בסוף התרגיל – "האם אתה מרגיש מוחמא ומוערך עכשיו?"

אחת הסיבות, כאמור, שבן זוגנו לא מרגיש מוחמא ומוערך, היא שהמחמאה וההערכה, לא ניתנו מספיק מעומק הלב, ולא בוטאו מספיק כלפי חוץ.

אפשרות שניה היא שמשהו מפריע לבן זוגנו לקבל את הערכתנו, ועל כך בהמשך…

שתפו אותנו במחמאות ובהערכות מוצלחות לבן-זוגכם: כיצד עשיתם זאת? וכיצד הן התקבלו? ומה הן חוללו?

מושון

כאשר אנו מרגישים הערכה לתכונה מסוימת אצל בן/בת זוגנו – זו הזדמנות טובה לבטא בצורה מפורטת יותר את הערכתנו ולחזק את הקשר,

וזו אף הזדמנות טובה ללמוד משהו, מהתכונה הזו אותה אנו מעריכים, לגבי עצמנו.

את התרגיל הבא שפיתחתי, ניתן לכתוב על דף, ולאחר מכן בהזדמנות חגיגית להקריא אותו להעריך וללמוד:

אחת מהתכונות אותה אני מעריך בך היא…

תאר שלושה מקרים מהזמן האחרון בהם התכונה הזו התבטאה:
למשל כאשר (מקרה 1)…
ולמשל כאשר (מקרה 2)…
ולמשל כאשר (מקרה 3)…

אני מעריך את התכונה הזו מפני ש…

וזה גרם לי להרגיש…

וזה גרם לי להרגיש גם…

ועכשיו אני מבין שזה גרם לי להרגיש גם…

מה שאני יכול ללמוד ממך לגבי עצמי בנושא הזה הוא…

וכאשר אפנים את הדברים הללו אהיה יותר…

תאר שלושה מצבים שתראה בהם אחרת אם תפנים את הדברים הללו:
וזה יתבטא ב (מצב 1)…
וגם ב (מצב 2)…
וגם ב (מצב 3)…

תודה לך שאתה (סכם את הדברים שאתה מודה עליהם)…
ושאתה מאפשר לי ללמוד (סכם את הלמידה שלך מבן זוגך)…

מושון

בעיני אחד הרעיונות המרגשים בגישת הטיפול הנרטיבי הוא רעיון החצנת הבעיות.

זהו רעיון המתייחס לבעיות שלנו כאל חיצוניות לנו.

לא עוד "אדם דיכאוני", "ילד אלים", "בן זוג שתקן", "ילד היפראקטיבי", "טיפוס שטלתן", "בחור עצלן" וכו'

אלא "אדם שהדיכאון משפיע עליו", "ילד שאלימות משפיעה עליו", "בן זוג עם בעיה של שתקנות" וכך הלאה…

כפי שכבר כתבתי ברשומה קודמת, השפה שלנו אינה מתארת את המציאות אלא יוצרת אותה, ולכן זהו לא שינוי סמנטי גרידא – זוהי מציאות אחרת.

תארו לעצמכם איזו בשורה היא לאדם המוגדר "דיכאוני" לגלות כי הוא לא כזה, או לילד המוגדר כ"אלים" לגלות כי הוא בעצם בעל עדינות וחן.

ההוכחה שהאדם אינו דיכאוני, או שהילד אינו אלים וכו' נמצאת בעצם העובדה הפשוטה שלא טוב לאנשים אלו עם הבעיה הזו.

אם אדם היה דכאוני באמת, זה לא היה מפריע לו להיות כזה, והוא לא היה בא לטיפול.

תיחום הבעיה מחוץ לקליינט, מאפשרת לו מרווח נשימה – "אני אדם!!! אני עומד בפני עצמי!!! הזהות שלי אינה בעיותי!!!"

הפנמת עמדה זו מפיחה בדרך-כלל במטופלים כח חיים חדש ותקווה.

בצורה כזו ניתן לדבר ביתר פתיחות על הבעיות, כיון שזהו לא דיבור המבייש את המטופל, אלא דיבור המספר על הבעיות שמנסות להשפיע עליו.

חשבו על ההבדל בין לתאר את "כמה אני אלים" לעומת "איך האלימות משפיעה על ההתנהגות שלי"?, או לתאר את "כמה אני מדוכא" לעומת "איך הדכאון רוצה שאתנהג"?

יתרה מזו, כאשר הבעיות מוחצנות, העצמת הבעיה מעצימה את הכוח המתמודד איתה – קרי כוחו של המטופל, לעומת כאשר הבעיות מופנמות – העצמת הבעיה מעצימה את ה"חולי"  שבתוך זהות האדם ואת ההבנה על העבודה הקשה ועל התהליך הארוך האמור לעבור כדי "להבריא".

מנסיוני הפרטי, אני חווה כל פעם התרגשות מחודשת, לראות עד כמה מרגש, מרענן ומפיח תקווה לקליינטים (ובמיוחד כאלו שסובלים מבעיות גדולות) לגלות שהם לא מזוהים עם הבעיות שלהם.

גישה זו קוראת תיגר על הרבה גישות טיפול מערביות קלאסיות אחרות, המנסות למצוא את שורשי הבעיות שלנו בעברנו – במיוחד בילדותנו או בטראומות שחווינו. מציאת השורשים של בעיותנו באופן כזה, עשויה להפנים בנו עוד יותר את הבעיה, ולטעת בנו תחושה והבנה עד כמה אנחנו "דפוקים" ומה החיים חוללו לנו.  זאת לעומת הגישה הנרטיבית שתארתי, שבמקום לבדוק מהיכן הבעיות האלו נובעות, תחקור איך הבעיות האלו משפיעות עלינו, תיצור הפרדה ביננו לבין הבעיות שלנו, ומכאן פתח של תקוה לשינוי ולהתחדשות.

מושון

מי מאיתנו זוכר את המשפט "חכה לי לשיחה ליד חדר המנהל" כאחד המשפטים המפחידים בתור תלמיד??

ומי שש לדבר עם מורו/מורתו??

מסתבר שהתשובה החיובית לשאלה הראשונה רווחת הרבה יותר מהשניה?

להרבה אנשים היו שיחות משמעותיות עם מורים, אולי אף שיחות שהיוו אבן-דרך בחייהם, אך לרוב הן בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל כולו.

מה עושה שיחות עם מורים או דמויות סמכות אחרות למשמעותיות, נעימות, מקרבות, חשובות? ומה עושה אותן ללא נעימות, מפחידות, מרחיקות, סוגרות ועוצרות?

כיצד מורה יכול להעביר לתלמידו תחושה שהוא רצוי ושדבריו חשובים לו? כיצד הוא יכול לגרום לתלמידו להעריך את דבריו?

ובכן קשה לכתוב על כך בתמציתיות, ובכל זאת ננסה מעט לחקור ביחד את הנושא בתרגיל הבא:

השאלות הבאות (ועוד שאלות נוספות ברשומות אלו) מבוססות על ההנחה, כי אנחנו מומחים  לשאלות שלנו, וכי שאלה טובה היא כבר חצי תשובה…

הזכרו בשיחה משמעותית אחת שהיתה לכם בהיותכם תלמידים עם מורה או דמות סמכות אחרת.

• מדוע אתם מחשיבים את השיחה הזו כטובה?
• איך השיחה הזו השפיעה עליכם?
• מה היה קורה אילו השיחה הזו לא היתה כך?
• מה לדעתכם עשה את השיחה לטובה?
• האם המורה העביר לכם תחושה מסוימת? מהי?
• איך המורה העביר לכם תחושה זו?
• מה היה טון דיבורו?
• האם הוא הביט לכם בעיניים?
• כמה מהזמן הוא דיבר וכמה אתם דיברתם?
• האם זכורה לכם תנוחת הגוף שלו בשיחה? מהי?
• מה לדעתכם היו התנאים המקדימים שאיפשרו שיחה כזו?

חשבו על שיחה גרועה שהיתה לכם בהיותכם תלמידים עם מורה או דמות סמכות אחרת.

• מדוע אתם מחשיבים את השיחה הזו כגרועה?
• איך השיחה הזו השפיעה עליכם?
• מה היה קורה אילו השיחה הזו היתה מוצלחת?
• מה לדעתכם עשה את השיחה לגרועה?
• האם המורה העביר לכם תחושה מסוימת? מהי?
• איך המורה העביר לכם תחושה זו?
• מה היה טון דיבורו?
• האם הוא הביט לכם בעיניים?
• כמה מהזמן הוא דיבר וכמה אתם דיברתם?
• האם זכורה לכם תנוחת הגוף שלו בשיחה? מהי?
• מה לדעתכם היו התנאים המקדימים שגרמו לשיחה כזו?

בעקבות שאלות אלו רשמו לעצמכם המלצות לשיחות טובות: איך להכין את השיחה? לאלו תנאים לדאוג? באיזה טון לדבר? וכו'

זכרו את ההשפעה ארוכת הטווח שיכולה להיות למורים על תלמידיהם, לטוב ולמוטב.

שיהיו לכולנו שיחות טובות ומשמעותיות.

מושון

בהמשך לרשומה לכבוד ראש שנה על ראשית הקשר הזוגי, הנה לפניכם רשומה נוספת על חגיגת ראש השנה לזוגות:

ראש השנה הינו החג שקורא לנו לבדוק מה לשים בראש ובראשונה לפנינו.

מהו הדבר שמהווה את ראש מעייננו, אליו עלינו לשים לב  – כפרטים, כזוגות, כמשפחות, כעם ואולי אפילו כעולם?

מהו הדבר שבאמת חשוב לנו? על מה אנו לא מוכנים להתפשר? מה כדאי לנו תמיד תמיד תמיד לזכור?

איזה ערך/שאיפה/רצון/חזון יתן לנו את הכח להמשיך גם בזמנים שהדרך נראית לנו ארוכה ומייגעת? אלו סימנים כדאי לנו לעשות כדי לזכור ולהזכר במה באמת חשוב?

ראש השנה מזמין אותנו להזכר כי לשנה יש ראש וש"הכל בראש"…

נסו לגלות ביחד האם ישנה משאלה, רצון, ערך, שאיפה, חפץ, כמיהה, ייחול, תקווה או בקשה אליה שניכם שותפים.

נסו לחשוב עליה כלפי תוך הקשר הזוגי, וחוצה לו – כלפי משפחתכם וכלפי הסובבים אתכם.

מדוע לדעתכם זה כל-כך חשוב בעינכם?

מה כבר עשיתם בחייכם שמבטא את זה?

האם ישנם עוד מקומות בחייכם שתוכלו להוסיף מזה?

מה בתור זוג אתם נותנים אחד לשני שמגביר את הדבר הזה?

מהו הצבע היחודי שכל אחד מכם מוסיף בענין הזה?

דמיינו איך חייכם יכולים להראות לו החזון הזה היה מתקיים לגמרי.

איך אנשים אחרים יגיבו לדבר המיוחד הזה שלכם?

איך זה יכול להקל את הדרך בזמנים שאינם קלים?

כתבו לעצמכם ברכה זוגית בנושא זה לכבוד השנה החדשה. הקריאו אותה לעצמכם בסעודת החג. שמרו אותה על לוח ליבכם, ובמקום נגיש כדי שתוכלו לעיין בה במהלך השנה.

תחל שנה וברכותיה !!!

מושון

שיטת אימאגו מיוחדת בגישתה בהסתכלות על המרחב שבין שני בני-הזוג.

אם כבר ביצעתם את התרגיל שהדגמתי כאן, תוכלו לחוש איזו עוצמה יכולה להיות במרחב שבינכם.

את המרחב הזה אפשר לתאר ברגשות כמו: "מרחב שמח, עצוב, מרגש, משעמם, אוהב, פוחד" וכו'

אפשר לתת לו כינויים אחרים ומטאפורות, כמו "רחוק, קרוב, ים, נהר, פרח, זורם, גועש" וכו'

אחד הרעיונות היפים בעיני בגישת האימאגו, הוא שאנו לא מסתכלים רק על כל אחד מאיתנו אלא גם על המרחב שביננו.

המרחב הזה זקוק לשימור, לתחזוקה, לטיפוח ולאוורור. ניתן לטפח את המרחב, אך אפשר גם לזהם אותו.

לכל פעולה שאנו עושים, ישנה השפעה על המרחב שביננו.

אחת השאלות החשובות שכדאי לשאול את עצמנו – "מה הפעולה שאנו הולכים לעשות הולכת לגרום למרחב הזה"? או "מה עשיתי היום כדי לטפח את המרחב שבין שנינו"? או "האם הפעולה האחרונה שעשיתי טיפחה את המרחב או זיהמה אותו? ומה אני יכול לעשות כדי לתקן את זה?"

ההבנה שלשני בני הזוג ישנה אפשרות להשפיע על המרחב שביניהם, יכולה לרכז את נקודת המבט באחריות האישית של כל אחד על פעולתו למען המרחב. ההבנה שמה שאנו עושים הוא למען המרחב שביננו, יכולה להוציא אותנו מחשבונות קטנוניים כמו – "עשיתי מספיק בשבילה/בשבילו כבר", או "הפעם זה תורו/ה לעשות למעני". תובנה חשובה היא  שהעשייה היא למען המרחב, ושהמרחב הזה קשור לשנינו, ואותו צריך לטפח בדיוק כמו את האדמה, שאם לא מטפחים אותה היא מצמיחה קוץ ודרדר.

התרגלו לשים לב למרחב שבינכם בזמנים ובסיטואציות מסוימות ביום:

כיצד תוכלו לתאר את המרחב בזמנים האלו?

מה תוכלו להוסיף בזמנים שהמרחב נראה "רחוק", "קר", מפחיד", "מעצבן", "משעמם", "תקוע" וכו' כדי להצמיח במרחב משהו חדש?

בדקו את מצב המרחב שבינכם לפני שאתם נוקטים בפעולה מסוימת ושאלו את עצמכם "האם הפעולה שאני עומד לעשות מתאימה למרחב שביננו?"

"איש ואשה זכו שכינה בינהם"

בהצלחה לכולנו,

מושון

מי מאיתנו לא חווה רגעים בהם הוא עומד ממש להתפוצץ???

משהו כל-כך מרגיז, כל-כך לא בסדר, כל-כך לא במקום, שכל מה שנותר לעשות זה פשוט להתפוצץ!!!

סקאלת הפיצוצים מתחילה בפיצוצון קטנטן חמודי לשחרור מעט לחץ, ומגיעה לפיצוץ-על מגה-גרעיני, הפולט אנרגיה רבה לסביבה, ומשאיר את האזור נגוע בקרינה…

הענין הוא שמאחורי הפיצוץ ישנה אנרגיה עצומה, אנרגיה נפשית נפיצה שמחכה להתפרץ. והאנרגיה הזאת היא יכולת לבצע עבודה (כפי שזכור לי משיעורי הפיזיקה…)

עם האנרגיה הזאת אפשר לגרום לפיצוץ, אך גם אפשר לבנות – בדיוק כמו עם אנרגיה גרעינית.

החוכמה היא לזהות את זה שאנו מלאים באנרגיה – עוד לפני הפיצוץ, ולנתב אותה לאפיקים בונים. אפשר ממש לנצל רגעים אלו לעשות דברים שאין לנו כח לעשותם בזמן רגיל.

אפשר ממש להגיד לה בקול רם (עד כמה שזה נשמע מצחיק, זה עובד): "אנרגיה – אני הולך להשתמש בך לטובתי… ועכשיו אשתמש בך ל…(ונקוב את ם הדברים שברצונך לעשות איתה)

תאמינו או לא, האנרגיות האלו להיות בסוף יוצאות מאולפות וממושמעות, ולאחר כמה התעקשויות הן בסוף נותנות לנו להשתמש בהן לרוחנו.

ומי שמעוניין להמשיך את התהליך של הכמעט פיצוץ לטובתו, יכול בשלב לשני לברר – מדוע נוצרה שם כל-כך הרבה אנרגיה, ולגלות שם אפשרות פז לצמיחה והתחדשות,

על-כך עוד בהמשך…

מושון