תיאוריית היחסים של הארוויל הנדריקס – חלק ב' – הפצע

החיות המלאה הילדית הזו אינה נשארת במלואה. כאשר אנו גדלים משהו משתנה…

ואז… בתור מבוגרים, אנו לא תמיד מרגישים חופשיים להביע את עצמנו עד הסוף. לעיתים הרגשות, החושים, המחשבות או הפעולות תקועים במקום אחר…

אנו מרגישים בסוג של נתק. נתק מליבת האנרגיה הפועמת בתוכנו. נתק מחיים המביעים את החיות בצורה מלאה.

האנרגיה אינה זורמת באופן מלא וחופשי בארבעת האפיקים. היא נתקעת איפשהו בדרך.

מדוע  מילדים מלאים בשמחה וחיות אנו הופכים למבוגרים עצורים וחסומים?

לפי התיאוריה של ד"ר הנדריקס – ההסבר לכך נעוץ במה שעובר עלינו בעיקר במהלך הילדות שלנו – אנו חווים פצע שהוא בלתי נמנע.

הפצע נוצר כתוצאה מהיחס של הורינו או של הדמויות שגידלו אותנו, אלינו.

רמת הפצע קשורה לגורמים שונים (שלדעתי אי-אפשר למנות אותם בצורה מדויקת  או לסדר אותם בסדר היררכי מסוים)

רמת הפצע קשורה להתנהגות ההורה (יש להניח שהורים מיטיבים יפצעו את ילדיהם פחות מהורים מתעללים או מזניחים), לסביבה, ולאישיות והתנהגות הילד.

אתייחס לפציעה שכנראה כל הורים פוצעים את ילדיהם:

לחינוך שההורים נותנים לילדיהם יש כמובן יתרונות גדולים, אבל יש גם מחיר בלתי נמנע.
בכל בית ישנם דברים מקובלים ודברים שאינם מקובלים. דברים מקובלים יותר ודברים מקובלים פחות. אנו מנסים לחנך את ילדנו שינהגו כפי שאנו חושבים שנכון, וכפי שאנו חונכנו – לערכים מסוימים, לדעות מסוימות, להרגלים מסוימים וכו'

למשל:
לילד שמתפלש בבוץ ומתענג ממגע הבוץ בגופו – קרוב לוודאי שנאמר לו משהו כמו – "די!!! תפסיק עם זה מיד!!! רוץ הביתה להתקלח!!! זה מלוכלך!!!" וכו'

יש בתים שלא מקובל בהם לבכות. ילד שבוכה יזכה לתגובה כמו – "תפסיק לבכות!!! אתה לא תינוק!!! אצלינו בבית לא בוכים!!!" וכו'

יש בתים שלא מקובל בהם סתם לנוח ולא לעשות כלום. ילד שבוהה באויר יזכה לאמירה כמו "תפסיק להתבטל!!! אתה לא עושה כלום!!! תעשה עם עצמך משהו!!! אצליו בבית אין בטלנים!!!" וכו'

יש בתים שלא מקובל להתעסק עם הגוף. ילד שיגע בעצמו עשוי לשמוע הערות כמו "תפסיק לדעת בעצמך!!! תעזוב זה לא טוב!!! אל תתעסק עם עצמך כל הזמן!!!" וכו'

ועוד ועוד ועוד…

אמירות כאלו פוצעות את הילדים (ברמות שונות).

פעמים רבות הילדים מפרשים את אמירת ההורים בצורה כזו שאהבת ההורים מותנית בהענותם לציווי.

למשל ילד עשוי לומר לעצמו – אם אמשיך להתפלש בבוץ – לא יאהבו אותי יותר!!! אם אמשיך לבכות/לנוח/להתעסק בגופי – הורי לא יאהבו אותי יותר!!!

(למרות שההורים לא מתכוונים לומר משפט כזה, ילדים עשויים לפרש את כוונת הוריהם בצורה כזו, מכיון שקשה לילדים לעיתים להבין מורכבות רגשית כמו – כעס ואהבה ביחד)

כאשר ילד חש איום על אהבתו הוא חש איום קיומי!!!

מכיון שאהבה היא אחד הדברים החיוניים והקריטיים להתפתחותו.

האיום הקיומי פוצע את הילד ומחייב אותו להגיב בצורה שתאפשר לו לשרוד.