תיאוריית היחסים של הארוויל הנדריקס – חלק ג' – הפריזר והכמיהה

ואז, הילד מרגיש ששימוש באפיק מסוים של ביטוי האנרגיה מהווה איום בשבילו.

כאשר הילד מרגיש איום קיומי, הוא נאלץ להגיב בצורה שתאפשר לו לשרוד.

למרות שההורים כמובן לא מתכוונים לאיים על קיומו של הילד, הילד פעמים רבות חש שהוריו מתנים את אהבתם  אליו בשינוי התנהגותו. כאמור, למרות שההורים בד"כ לא מתכוונים להתנות את אהבתם, הילד חש כך בכל מקרה.

כדי לשרוד אל מול ה"סכנה הקיומית" הילד מתגונן, ופעמים רבות מדחיק חלק מאפיקי ביטוי האנרגיה שלו. הילד "מקפיא" חלק מהאפיקים שלו. כאשר הסכנה קטנה הוא מקפיא אותם בהקפאה רגילה, וכאשר הסכנה גדולה הוא מקפיא אותם ב-deep freeze.

הדימוי של ההקפאה הולם את המתחולל בנפש הילד מכיון שיכולות ביטוי האנרגיה עדיין קיימים, אבל הם לא בשימוש – הם בהקפאה – במבט שטחי אפשר לחשוב שאין אותן כלל.

למשל אותו ילד שבכה, והוריו אמרו לו: "תהיה גבר! תפסיק לבכות! אצנו בבית לא בוכים!" עשוי להקפיא את אפיק זרימת האנרגיה של הבכי (ועשוי להקפיא בכלל את ערוץ הרגשות) מכיון שהוא עשוי לומר לעצמו שהוא לא יהיה אהוב ומקובל אם יבכה או יביע רגשות. אותו ילד עשוי לגדול כמו "גבר" ללא הבעת רגשות "מיותרים"…

אפיק האנרגיה אמנם מוקפא, אך פנימה נוצרת כמיהה גדולה. אנו כמהים לבטא את האנרגיה שלנו בצורה מלאה ולהיות מחוברים לליבת האנרגיה המפעמת בתוכנו.

לכן בתוך תוכו של כל אדם, ישנה כמיהה פנימית ל"פריזר" שלו.

הפריזר הזה גדל יחד איתנו. תוך כדי הילדות אנו אוספים אליו פריטים שונים… ובד"כ כאשר אנו כבר מבוגרים אנו סוחבים איתנו פריזר לתפארת מדינת ישראל…

כך, בתור בוגרים אנו בעלי פריזר שמעורר בנו רגשות מנוגדים – פחד וכמיהה.

על פני השטח הפריטים שבפריזר מפחידים אותנו – כי הם מזכירים לנו את הסכנה הקיומית שגרמה לנו להקפיא אותם.

מתחת לפני השטח ישנה כמיהה עמוקה להפשיר את הפריזר ולשוב ולבטא את האנרגיה שלנו בצורה מלאה בכל האפיקים.